Transfear

Transfear

יום ראשון, 29 בדצמבר 2013

האם יהיה לי מספיק אומץ?

הימים חולפים מהר, והתנועה מואצת...
יש בי חלק שרוצה 'להיסחף עם הזרם'. חלק אחר רוצה את המוכר והידוע, שלא ישתנה.

בימים האחרונים אני גם חווה כל כך הרבה ניגודים - התחלות וסיומים, שמחה ועצב, צחוק ובכי, יופי וכיעור... כולם מתערבבים בתוכי יחדיו, מעלים את סף הרגישות שלי ומגבירים את הפחד...

אני שמה לב, שבכל פעם שמשהו מתקדם, הוא בא אלי, כמו שדון ששחררו אותו מהבקבוק, יוצא ועושה סיבוב נוכחות, מביט בי ומחייך. "את רואה, אני עדיין כאן", נדמה לי שככה הוא לי אומר, מפגין את יכולת ההתמדה שלו. 
מעצבן!

לפעמים אני מתכווצת רק מלהרגיש שהוא בדרך... אני תמיד מרגישה כשהוא מתקרב ובא.
לפעמים אני חושבת שאני אמיצה, וכשהוא מגיע אני חורצת את לשוני אל מולו, וכל מה שהוא אומר זוכה לתגובה שלי: "נו, אז מה?!?"
בפעמים אחרות אני עוצמת את העיניים ומדמיינת חזק, חזק שהוא לא כאן. שהוא בכלל לא קיים... אבל כשאני פוקחת אותן בחזרה, אני מגלה שהוא בסוף נשאר להרבה יותר זמן.

לאחרונה גיליתי שהכי טוב זה כשאני נוהגת בו באהבה, עושה אותו חבר שלי... ואז, כשהוא מגיע אלי, אני מקבלת אותו בברכה, מחייכת אליו חיוך גדול ומזמינה אותו להיכנס ולשבת.
"בוא תראה משהו יפה...", אני מציעה לו... 
והוא נענה ברצון להזמנה להיכנס אל תוך עולמי...
"בוא, תראה... תקליק כאן..."



ועכשיו אתם כבר יודעים מה קורה בסוף...

                                                            שיהיה שבוע נפלא,

                                                                    רינה

יום ראשון, 22 בדצמבר 2013

צחוק של ילדים


פעם כשהיינו ילדים קטנים, התנאים החיצוניים היו עבורנו פחות משמעותיים.
דרך העיניים שלנו, אז, הכל היה נראה פשוט ואפשרי. 
המעבר בין צחוק לבכי ושוב לצחוק, ממש כמו בלחיצה על כפתור, היה מיידי.. כאילו שני ביטויי הרגש האלה מסמלים את אותם הדברים.
חיינו בפשטות את כאן ועכשיו, לא היה לנו מושג לגבי 'מחר'. לא ממש הבנו מה זה 'עתיד'.
ואולי זו הסיבה לכך שלא הבחנו ממש בין 'מציאות' ל'דמיון'... לא הגדרנו משהו כ'אפשרי', או 'לא אפשרי'... כל מה שנכח בעולמנו היה - 'רוצה אני!'
בעולם שכזה - הכל עומד לרשותי!
בעולם שכזה - הכל אפשרי!
אז באמת, למה לא לצחוק?

יש משהו שקורה לנו לאורך שנים ש'מוריד לנו' את החיוך מהפנים. שמפחית באופן משמעותי את קולות הצחוק שאנחנו משמיעים...

את האח והאחות שבתמונה פגשתי במסע שלי להימלאיה, בהודו.

"בתוך הצחיחות והשקט של המקום, מהדהד באוזניי קול צחוקם באוויר הפתוח ומפרה אותו, מרעיד את מיתרי ליבי... הם לא מפסיקים לצחוק, ואני אוהבת להרגיש את החיים הפשוטים באמצעותם. להיזכר בצחוק של ילדים... להיזכר בצחוק של הילדים שלי. להיזכר בצחוק של ילדים שלי".
(מתוך ספרי: אינדיה מיה India Mia, מסע אנושי של אישה אל הודו שלה)

אני רוצה לזכור מתי לאחרונה צחקתי צחוק גדול ומשוחרר כמו שילדים יודעים...
מתי לאחרונה צחקתם אתם צחוק כזה?

                                                                                
                                                                                                   שיהיה שבוע טוב,

                                                                                                                  רינה

יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

הפחד הכי גדול שלי


יש ימים שאני מתעוררת בבוקר והכל מרגיש ונראה לי טוב ונפלא... אני מודה, ככה זה בדרך כלל בבקרים שלי, הם התחלה טובה.

אבל אז, בהמשך של ההתחלה הזאת, משהו חיצוני קורה... מישהו אומר משהו, או עושה משהו... אני קוראת או רואה משהו... או משהו אחר קורה...

ואז לאט ובהדרגה מחלחל אל תוכי הספק, כמו כתם שהולך ומתפשט בתוכי, קורא לכל החברים שלו לבוא למסיבה. ביחד אתו מתחיל להתעורר גם הפחד, או הפחדים... ופתאום אני כבר לא בטוחה בשום דבר... ופתאום גם השמיים פחות כחולים...

בחודשים האחרונים אני עובדת על הגשמת חלום - ספר שכתבתי עומד לצאת לאור, וביחד איתו, גם אני.

כשאני בתוך העבודה עצמה, זה מרגש. זה מלהיב... אני מרגישה שאני עושה את מה שנועדתי לעשות. אני מרגישה ערנית וחיונית, ללא קשר לשעות השינה שלי.

אבל ככל שמתקרב מועד היציאה לאור, מתרבים גם הפחדים... זה מן ריקוד כזה שבא והולך עם עצמי.

אני שמחה ומודה על המשפחה והחברים הטובים שאיתי כאן כדי לעבור את תקופת המעבר הזאת.
אני גם מודה על הטקסט הנפלא הזה שכתבה מריאן ויליאמסון (תרגום חופשי שלי). 
אני מקווה שתהנו/תשתמשו בו גם אתם.


הפחד הכי גדול שלנו

הפחד הכי גדול שלנו, זה לא שאנחנו פגומים

הפחד הכי גדול שלנו, זה שאנחנו עוצמתיים מעבר לכל קנה מידה.

זה אור שלנו, לא החושך, שהכי מפחיד אותנו.

אנו שואלים את עצמנו - 
מי אני שאהיה כה מבריק, יפה, מוכשר ונהדר?


כשלמעשה, השאלה היא - מי אתה שלא תהיה?


אתה ילדו של אלוהים!
וכשאתה מקטין את עצמך, אתה לא משרת את העולם.

אין דבר נאור בהתכווצות שלך
שנועדה כדי שאנשים אחרים יחושו בטוחים בסביבתך.

נולדנו על מנת לבטא את תפארתה של האלוהות שבתוכינו.
זה לא קיים רק בחלקנו, זה טמון בכל אחד מאיתנו.

וכשאנחנו מאפשרים לאורנו לזרוח ולנצנץ,
באופן לא מודע אנו מעניקים לאחרים
אישור לעשות את אותו הדבר.

כשאנחנו משתחררים מהפחד שלנו,
נוכחותנו, באופן אוטומטי, משחררת אחרים.


                                                                             שלכם... מפחדת אבל כאן :)

                                                                                                    רינה