פעם פחדתי מהסוף. לא שידעתי בדיוק מה זה סוף, אלא שפשוט תרגמתי אותו למוות. ומוות היה חדלון. סוף חיים. 'אין' גדול ולא נודע... ה'אין' הזה הפחיד אותי מאד.
זה התבטא בכל מיני אופנים וצורות...
נהגתי לאסוף זיכרונות ואירועים, להנציח אותם בדרך כזו או אחרת, כדי שלא ילכו ממני. כדי שלא יאבדו במהלך החיים. האמנתי שאולי ככה אשמור אותם קיימים, גם כאשר אולי זיכרוני יאבד לי ברבות הימים...
נמנעתי מלנחם אבלים. היה לי קשה לפגוש בסוף הבלתי נמנע של כל אחד מאיתנו. היה לי קשה לפגוש את אלה שחווים פרידה מאדם קרוב. היה לי קשה לחשוב אותי חווה פרידה מאדם קרוב.
התאמצתי גם לשמור על מערכות יחסים, גם על כאלה שלא היטיבו עמי... וכשהדברים היו בלתי נסבלים, הייתי פשוט נאלמת, גם נעלמת (לעצמי ולאחרים) מושכת את 'עצמי' מתוך הקשר הזה, רק כדי לא להישיר מבט אל מול הפחד שלי. רק כדי לא לעשות משהו עם זה. עדיף יותר היה 'לשבת על הגדר', סוג של להישאר אבל גם לא, כי לא יכולתי להיפרד. כי האמנתי שפרידה היא סוף. האמנתי שסוף מרגיש כואב. ואני לא רציתי לפגוש בכאב. עוד לא יכולתי להכיל את הסוף. לא יכולתי לקבל אותו, ובעיקר - עוד לא יכולתי לפתוח את עצמי להבנה המלאה יותר של 'סוף'.
"אשר יגורתי - יבוא לי" (איוב ג, כ"ה)
וככל שהפחד הזה ממוות היה נוכח בחיי, כך באו אל חיי האירועים שהפגישו אותי איתו יותר... לאט ובהדרגה הוא החל מחלחל אל חיי, בכל פעם מציג צד אחר שלו, כאילו רוצה לוודא שאחווה אותו מכל צדדיו.
בהתחלה כל מפגש שלי איתו היה קשה, כי באופן ישיר או עקיף 'נלחמתי' בו... למעשה, נלחמתי באיזו אמונה שלקחתי על עצמי מתישהו בחיים האלה או האחרים, שסוף = מוות = פחד = כאב.
עם הזמן למדתי לחיות עם הסופים, אני עוד לא מתלהבת מהם כמו שאני מתלהבת מההתחלות, אבל לפחות היום אני יודעת שהם נושקים להן ואני חיה גם איתם באהבה ושלום.
זה התבטא בכל מיני אופנים וצורות...
נהגתי לאסוף זיכרונות ואירועים, להנציח אותם בדרך כזו או אחרת, כדי שלא ילכו ממני. כדי שלא יאבדו במהלך החיים. האמנתי שאולי ככה אשמור אותם קיימים, גם כאשר אולי זיכרוני יאבד לי ברבות הימים...
נמנעתי מלנחם אבלים. היה לי קשה לפגוש בסוף הבלתי נמנע של כל אחד מאיתנו. היה לי קשה לפגוש את אלה שחווים פרידה מאדם קרוב. היה לי קשה לחשוב אותי חווה פרידה מאדם קרוב.
התאמצתי גם לשמור על מערכות יחסים, גם על כאלה שלא היטיבו עמי... וכשהדברים היו בלתי נסבלים, הייתי פשוט נאלמת, גם נעלמת (לעצמי ולאחרים) מושכת את 'עצמי' מתוך הקשר הזה, רק כדי לא להישיר מבט אל מול הפחד שלי. רק כדי לא לעשות משהו עם זה. עדיף יותר היה 'לשבת על הגדר', סוג של להישאר אבל גם לא, כי לא יכולתי להיפרד. כי האמנתי שפרידה היא סוף. האמנתי שסוף מרגיש כואב. ואני לא רציתי לפגוש בכאב. עוד לא יכולתי להכיל את הסוף. לא יכולתי לקבל אותו, ובעיקר - עוד לא יכולתי לפתוח את עצמי להבנה המלאה יותר של 'סוף'.
"אשר יגורתי - יבוא לי" (איוב ג, כ"ה)
וככל שהפחד הזה ממוות היה נוכח בחיי, כך באו אל חיי האירועים שהפגישו אותי איתו יותר... לאט ובהדרגה הוא החל מחלחל אל חיי, בכל פעם מציג צד אחר שלו, כאילו רוצה לוודא שאחווה אותו מכל צדדיו.
בהתחלה כל מפגש שלי איתו היה קשה, כי באופן ישיר או עקיף 'נלחמתי' בו... למעשה, נלחמתי באיזו אמונה שלקחתי על עצמי מתישהו בחיים האלה או האחרים, שסוף = מוות = פחד = כאב.
עם הזמן למדתי לחיות עם הסופים, אני עוד לא מתלהבת מהם כמו שאני מתלהבת מההתחלות, אבל לפחות היום אני יודעת שהם נושקים להן ואני חיה גם איתם באהבה ושלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה