האם יהיה לי מספיק אומץ?

הימים חולפים מהר, והתנועה מואצת...
יש בי חלק שרוצה 'להיסחף עם הזרם'. חלק אחר רוצה את המוכר והידוע, שלא ישתנה.

בימים האחרונים אני גם חווה כל כך הרבה ניגודים - התחלות וסיומים, שמחה ועצב, צחוק ובכי, יופי וכיעור... כולם מתערבבים בתוכי יחדיו, מעלים את סף הרגישות שלי ומגבירים את הפחד...

אני שמה לב, שבכל פעם שמשהו מתקדם, הוא בא אלי, כמו שדון ששחררו אותו מהבקבוק, יוצא ועושה סיבוב נוכחות, מביט בי ומחייך. "את רואה, אני עדיין כאן", נדמה לי שככה הוא לי אומר, מפגין את יכולת ההתמדה שלו. 

מעצבן!

לפעמים אני מתכווצת רק מלהרגיש שהוא בדרך... אני תמיד מרגישה כשהוא מתקרב ובא.

לפעמים אני חושבת שאני אמיצה, וכשהוא מגיע אני חורצת את לשוני אל מולו, וכל מה שהוא אומר זוכה לתגובה שלי: "נו, אז מה?!?"

בפעמים אחרות אני עוצמת את העיניים ומדמיינת חזק, חזק שהוא לא כאן. שהוא בכלל לא קיים... אבל כשאני פוקחת אותן בחזרה, אני מגלה שהוא בסוף נשאר להרבה יותר זמן.

לאחרונה גיליתי שהכי טוב זה כשאני נוהגת בו באהבה, עושה אותו חבר שלי... ואז, כשהוא מגיע אלי, אני מקבלת אותו בברכה, מחייכת אליו חיוך גדול ומזמינה אותו להיכנס ולשבת.
"בוא תראה משהו יפה...", אני מציעה לו... 
והוא נענה ברצון להזמנה להיכנס אל תוך עולמי...

"בוא, תראה... תקליק כאן..."

ועכשיו אתם כבר יודעים מה קורה בסוף...

                                                            שיהיה שבוע נפלא,

                                                                    רינה