Transfear

Transfear

יום ראשון, 15 ביוני 2014

מימוש אישי


הוזמנתי להשתתף בפאנל שעוסק במימוש אישי נשי,
וזה עורר אצלי מחשבות על המימוש האישי שלי.
על המימוש האישי של כל אחד מאתנו...

אז מה זה בכלל מימוש אישי?
בעיני זו הגשמה, או ביטוי, של עולמנו הפנימי בעולמנו החיצוני.
ועל מנת שזה יתאפשר, כל אחד מאתנו קיבל 'כלי', או 'מתנה' שיסייעו בידו.
ואני - כותבת מהיום שלמדתי לחבר אותיות למלים...
מאז שאני זוכרת את עצמי, ביטאתי את עצמי בכתב.
במשך שנים כתבתי את עצמי לעצמי, ושם זה נשאר.
עם הזמן למדתי שהכתיבה יכולה לשמש גם כשער לעולם פנימי
שלא תמיד אנחנו מאפשרים לעצמנו גישה אליו.
היום אני נעזרת בה בתהליכים של התפתחות ואימון אייש.

לעתים, אנחנו לא מצליחים לזהות את הקול הפנימי שבתוכנו
כי עם הזמן התרחקנו מעצמנו, מלאנו את עצמנו
במה ש'מתאים ונכון' לחברה, למשפחה, לבני/בנות הזוג...
והקול הקטן שבפנים הלך ודעך.
לעתים, כל שחסרים לנו הם הדיוק והבהירות של הדברים.

סוקרטס טען שעל כל אחד לדעת את עצמו,
אבל בשביל לעשות את זה, כל אחד צריך לצאת מעצמו, להתרוקן,
להתחיל ללמוד את עצמו כאילו הוא לא יודע על עצמו דבר...
ורק מהמקום הזה הוא יוכל להתחיל לדעת גם אחרים.

כשיצאתי למסע אל הודו, כבר ידעתי שאיני יודעת דבר.
ביקשתי ללמוד מחדש את עצמי, כמו את האחרים ואת העולם...
כשכתבתי את "אינדיה מיה", ידעתי שכל אדם צריך לגלות את עצמו.
גיליתי גם שכולנו דומים, מחוברים ותלויים אחד בשני.
לכן, הבנתי שאם תובנות המסע שלי סייעו לי,
הן בוודאי תוכלנה לסייע לאחרים.
היה זה רק אחרי שעשיתי שימוש בכלי שניתן לי לטובת אחרים,
שחשתי במשמעות האמיתית של מימוש אישי.

היכן בחייך היית רוצה לממש את עצמך?

יום שלישי, 20 במאי 2014

להדליק את האש ולהתחבר

                                                               צילום: עידן צ'רני
איזו תקופה מרתקת עוברת עלינו לאחרונה... נכון?
(ובבקשה לא לקפוץ מיד לשפיטה האם היא רעה או טובה:)
בין האירועים הפרטיים שכל אחד מאיתנו חווה,
אנחנו נמצאים בחודש אייר, שמכונה 'החודש המחבר' -
בין פסח לשבועות, בין אביב לקיץ, בין הרוחני לגשמי...
וכמו בכל תקופת מעבר, הוא מאופיין בחוסר יציבות
ולכן אולי אנחנו מרגישים בתוכו גם קצת אי נוחות.
אז מה עושים?

החודש התפרסמה במגזין "חיים אחרים" כתבה שהכנתי בנושא
תקופות מעבר בחיים ואיך אפשר לעבור אותן בשלום.
היא נקראת "עוברים פאזה"
אני מזמינה אותך לקרוא אותה, ולכתוב אלי
את המחשבות שלך עליה, או על הנושא...

לחבר ולהתחבר
ויש עוד...
החודש אני משתמשת בתקופת המעבר זאת כדי לשאול את עצמי:
היכן בחיי נדרש חיבור?
היכן ובאילו זמנים בחיי אני חווה ניתוק, פירוד או הפרדה?
החיים האנושיים שלנו הם ביטוי של הפכים מנוגדים, אבל גם משלימים.
לנו, לעתים נדמה, שקצוות לא מתחברים.
על פי רוב אנחנו עושים ביניהם הפרדות וניתוקים,
מגדירים היטב את השונה ומדגישים את ההבדלים.

החודש אני מבקשת להתבונן באמת ולהתמקד בחיבורים...
בין העבר להווה;
בין הראש ללב; 
בין הגוף לנפש; 
בין מחשבה למעשה;
בין אנשים שונים לחלוטין...

החודש אני מבקשים לראות את המיוחד שבכל חלק שמרכיב את חיי
ובמקום להתמקד במה ששונה ומבדיל,
למצוא דווקא את הקו המשותף, את המחבר,
את הקו המאזן, זה שגם יכול לשמש כמרפא...
אני מזמינה גם אותך לבדוק -
היכן בחייך אפשר לחבר את הקצוות?

לבחור בקדושה
בסוף השבוע הזה ביקשתי לחבר שתי קצוות משמעותיות בחיי:
אש ומים.
לכאורה, שני הפכים, אבל שניהם מאד עוצמתיים וגם משמעותיים במעברים:
הם יכולים להיות כוח מכלה, או כוח מקדש,
זה תמיד תלוי במה שאנחנו בוחרים.
ולפעמים הבחירות שלנו מושפעות מפחדים...

אז ביום שישי האחרון בחרתי לקפוץ לאילת כדי לצלול.
מאז שפגשתי את הפחד שלי במקום הזה, אני מקפידה לעשות זאת מעת לעת.
מעבר לתחושת ההנאה שזה מסב לי,
אני עושה זאת כדי להזכיר לעצמי שזה לא מובן מאליו שאני צוללת (אני אומרת תודה:)
כדי לחוות שוב את תחושת העונג הטמונה בלפגוש את הפחד שלי מחדש,
רק הפעם מתוך הידיעה שמעבר אליו טמונה ההנאה.
ביום שישי האחרון ביקשתי להשתמש בצלילה גם לצורך טבילה וטהרה
כדי שהערב, ל"ג בעומר,
אוכל להשתמש באש שתידלק במקומות רבים ברחבי הארץ,
כדי לחזק ולהעצים בתוכי את אש ההכרה...

אני מזמינה אותך לבחור באור מתוך החושך, ולדבוק בו
גם כשהחוויות שמגיעות אל פתחך היום לא מוגדרות כרצויות
אני מזמינה אותך (למרות שזה נשמע לפעמים מעצבן)
לראות את הברכה שמביאים הכאב, העצב או הקושי
לראות את ההזדמנות שמביא הפחד...

יום רביעי, 9 באפריל 2014

זוהי חירותנו ואחריותנו


חג הפסח בפתח, וזוהי תקופה מאד מיוחדת, כי אני חוגגת יומולדת.
אבל בעיקר כי זו תקופה של מעבר...
זו תקופה של התקלפות ויציאה החוצה
תקופה של שחרור הישן והמיותר
ובחירה של מה שנכון ויותר מדויק.
זו ההזדמנות שלנו להתוות את הדרך שלנו מחדש...

אבל כדי שנוכל לצלוח את המעבר, נדרשת עבודה...
בשביל זה אנחנו פה, לא?
בלי תמיד לשים לב או להגדיר זאת, אנחנו עבדים,
עבדים של הדחפים הבסיסיים שלנו,
של הרצונות החומריים שלנו, של האגו שלנו...
וכדי שנוכל להתחיל להשתחרר מהעבדות הזאת ולחוות בתוכנו חירות,
אנחנו צריכים להתחיל ולצאת מה'מקומות הקטנים' שלנו.

ולמה אני כותבת את זה?
כי הבטחתי שאשתף בסיבה לכך ש"אינדיה מיה" 
אינה נמכרת בחנויות של "סטימצקי" ו"צומת ספרים"
והגיע הזמן...
לא מעט אנשים מאמינים שהוצאה לאור של ספר, כמו היציאה לאור,
מלווה בהרבה חגיגות ושמחה, בכתבות מפרגנות ובתמונות מחייכות.
זה נכון, אבל זה מלווה גם באחריות יותר גדולה...

את ספרי, "אינדיה מיה", הוצאתי  בהוצאה שהקמתי בשם JOYA
הוצאה לאור שקמה גם על מנת לסייע לאחרים,
להגשים את חלומם ולהוציא לאור את ספרם,
והכי חשוב - מבלי לגזול מהם את זכויות היוצרים.
למה? כי זה צודק!
כי ליוצר הזכות הראשונית והבסיסית על יצירתו.
בעיקר כשהוא גם נושא בהוצאות הרבות הנלוות לכך.

אנשים רבים אינם מכירים את 'סיפור חוק הסופרים'.
לא אלאה אתכם בכל הפרטים, אבל אני מבקשת רק קצת להבהיר...
כשאנחנו קונים ספר באחת מחנויות הספרים הגדולות,
באופן מיידי החנות משלשלת אל כיסה כ-60% מהמחיר ששילמנו.
מתוך ה-40% הנותרים, עובדים לכיסו של המפיץ בין 25-30%.
בהנחה שהוצאת הספרים 'ידידותית' ואינה נוטלת גם היא רווחים מהמכירות,
מה שנשאר עובר ליוצר (לפני תשלום מס ועוד...)
כלומר, אם קנינו ספר במחיר של 75 ש"ח,
ליומר מגיע כ-20 ש"ח בלבד, אותם הוא לא מקבל כמובן מיד...
פעולות השיווק של הספר, מיותר לציין, באחריותו הבלעדית של היוצר.
עכשיו תחשבו... כמה בעצם נשאר ליוצר כשאנחנו רוכשים ספר ב-25 ש"ח?
נכון שזה לא צודק?

אני מודה, יש משהו מאד מפתה בלשים את הספר שלי בחנויות הספרים הגדולות.
ראשית, זה משרת את האגו שלי...
שנית, יש בכך הנצחת 'הרגל'... של כולנו -
להמשיך למכור, או לקנות, בחנויות הספרים
מבלי לעצור ולשאול האם ככה זה נכון וצודק...
יש בכך נוחות מסוימת ש'מרדימה' אותנו.
אני נזכרת במשפט של אלברט אינשטיין, שאמר
שרק מטורף ממשיך לעשות את אותם הדברים ומצפה לקבל תוצאות שונות.
אז מה זה בעצם אומר עלי?
אז מה זה בעצם אומר עלינו כחברה?

חג החירות מדבר על חופש הבחירה שנמצא בידינו
לשנות את עצמנו דרך עבודה פנימית.
הוא מדבר על לצאת מעצמנו ולהפוך אותנו לאנשים יותר טובים -
בשבילנו ובשביל האחרים.
לא להיכנע לאגו שלנו, לפחדים, לקולות או ל'רעשים'...
אני כבר בחרתי השנה
ולכם אני קוראת לצאת גם מאותם המקומות וההרגלים שכבר לא משרתים.
וגם - 
לא לשלם יותר, אבל לשלם ליוצר!

יום חמישי, 13 במרץ 2014

מסירה את המסיכה... ומתפשטת


כל הארץ מלאה בצבעים ובקולות של רעשנים
ילדות מסתובבות בשמלות של נסיכות או פיות,
כתר על הראש, שרביט ביד ונצנצים על הפנים.
ילדים שפעם היו מתגאים במדים של שוטרים או חיילים,
עטים על עצמם גלימות, מסכות ופאות
של דמויות דמיוניות כאלה או אחרות...

ולמה אתחפש אני השנה?

האמת, יש משהו מלהיב בלשים על עצמי תחפושת
להיות מישהי אחרת
לפעמים זה הרצון להיות יפה כלפי חוץ
לפעמים זה הרצון לבטא יצירתיות
ואולי גם להרגיש מיוחדת.
לפעמים זה הרצון להיות 'אני',
או לפחות מה שאני תופשת כ'אני'....
ובפעמים אחרות זה הרצון להעז ולהיות
מה שאני לא מרשה לעצמי להיות בחיי היומיום,
אבל אולי בעצם... זה יבטא הכי את מה שאני.

אז מי אני?

בפורים הזה אני מוותרת על התחפושת והמסיכה.
בפורים הזה אני אפילו מוותרת על האיפור 
אבל משאירה את המראה... 
אני מבקשת להישיר מבט פנימה ולאתר אותן -
את כל המסכות והתחפושות
שאני משתמשת בהן לאורך כל השנה,
לקלף אותן מעלי אחת אחרי השנייה
ולהתבונן בפנים גלויות במראה...

השנה בפורים, אני בוחרת להסיר את המסכות ולשחרר את הפרפר שבתוכי לחופשי.

ומה איתך?


שיהיה חג פורים שמח ומאושר!






יום רביעי, 5 בפברואר 2014

להתחיל במקום שבו נמצאים

פעמים רבות אני רוצה לעשות משהו, להתחיל משהו, לשנות משהו... ופשוט מתעכבת... לכאורה, אני אומרת לעצמי שאני לא יודעת מהיכן להתחיל.

בפעמים מסוימות, אני ממציאה לעצמי שתנאי כזה או אחר צריך להתקיים לפני שאוכל להתחיל...
בפעמים אחרות, אני ממציאה לעצמי שיש עוד כמה דברים שצריכים קרות לפני שאוכל להרשות לעצמי להיות...
אני כותבת ש"אני ממציאה לעצמי", כי אם אהיה כנה אם עצמי, אודה שבעצם הכל תירוצים.הרי אפשר תמיד להתחיל מהמקום שבאותו הרגע נמצאים.
אז נכון, זה לא תמיד אידיאלי.
ונכון, אני גם לא תמיד במצב הכי טוב שלי... ואולי אני גם לא ממש 'מוכנה' כמו שהייתי רוצה להיות.
אבל אני יכולה לפחות לעשות את הצעד הראשון.
אז למה להמתין למחר, אם אפשר להתחיל לעשות זאת כבר עכשיו?

פמה צ'ודרון, נזירה בודהיסטית ממוצא אמריקאי, כתבה בספרה "התחילו במקום שבו אתם נמצאים", שיר שמדייק בעיניי את כוחו של הרגע הזה.

אז למה אתם מחכים?

"לעולם אני כאן.
שוכנת ברגע הזה.

הגוף כאן.
הנשימה כאן.
העכשיו - גם הוא כאן.
איפה עוד הוא יכול להימצא?
אין מקום אחר.
לעכשיו.
אין מקום אחר.
לי.
איני יכולה אלא להיות כאן.
בחירה? גזירת גורל?

אבל המחשבות בשלהן,
נודדות.
ואני, כמעט כבולה, מפליגה עמן:
אל מחוזות האתמול והמחר,
אל שדות הפחד והתשוקה,
אל מרחבי ה'בעד' וה'נגד',
אל עולמות ה'אני' וה'אחר'.

והרוח שסועה ומסוכסכת.
מבקשת לאחוז בנעים, לבל יחמוק ממני. 
מבקשת לגרש את הבלתי נעים, לבל ישכון בלבי לנצח.
סכסוך הרוח מתעתע ומתעצם,
וכמו עוקר את קיומי מן הכאן הזה,
שהוא עכשיו,
שהוא ביתי,
ולי - הרי אין בית אחר.

ולו יכולתי לעמוד בלב הסערה,
רוחי בעין רוחה,
ולו יכולתי לשכון בתוככי ה'ככה' הזה
של הרגע הזה,
בתוך תוכה של השניות,
ומעט מעבר לכל ה'זה-מול-זה',
לו יכולתי להיות כאן,
רק 'כאן',
כל כולי
'כאן',
שוכנת בשלמות
בתך הנשימה ששוכנת בי,
היא השכינה ואני לא משכן,
ואנחנו לא שתיים,
ואולי אחת,
לו יכולתי - בלא לאחוז,
בלא להדוף,
רק להיות.

להיות פשוט,
ופשוט להיות,
להיות ככה,
כמו שהנני,
בלא 'כמו',
בלא 'רק',
בלא 'פשוט',
רק הנני
[ואפילו בלא 'הנני' זה];
לו יכולתי,
כי אז הייתי 'אני',
זו שהנני,
ממילא.
זו שמסבת לעצמה,
זו שחושקת,
זו שהודפת.
ולו הניחה זו לאחיזה,
ולו ויתרה על ההדיפה,
ולו הסכימה היא-אני
להיות כאן
ומכאן להתחיל,
כי אז - אז היה מה שהיה:
רק
מה
שהיה.

ואולי לא כך:
כי אם 
'יהיה 
מה שיש',
כאן".

(התחילו במקום שבו אתם נמצאים, פמה צ'ודרון. עמ' 9-12)