Transfear

Transfear

יום ראשון, 22 בדצמבר 2013

צחוק של ילדים


פעם כשהיינו ילדים קטנים, התנאים החיצוניים היו עבורנו פחות משמעותיים.
דרך העיניים שלנו, אז, הכל היה נראה פשוט ואפשרי. 
המעבר בין צחוק לבכי ושוב לצחוק, ממש כמו בלחיצה על כפתור, היה מיידי.. כאילו שני ביטויי הרגש האלה מסמלים את אותם הדברים.
חיינו בפשטות את כאן ועכשיו, לא היה לנו מושג לגבי 'מחר'. לא ממש הבנו מה זה 'עתיד'.
ואולי זו הסיבה לכך שלא הבחנו ממש בין 'מציאות' ל'דמיון'... לא הגדרנו משהו כ'אפשרי', או 'לא אפשרי'... כל מה שנכח בעולמנו היה - 'רוצה אני!'
בעולם שכזה - הכל עומד לרשותי!
בעולם שכזה - הכל אפשרי!
אז באמת, למה לא לצחוק?

יש משהו שקורה לנו לאורך שנים ש'מוריד לנו' את החיוך מהפנים. שמפחית באופן משמעותי את קולות הצחוק שאנחנו משמיעים...

את האח והאחות שבתמונה פגשתי במסע שלי להימלאיה, בהודו.

"בתוך הצחיחות והשקט של המקום, מהדהד באוזניי קול צחוקם באוויר הפתוח ומפרה אותו, מרעיד את מיתרי ליבי... הם לא מפסיקים לצחוק, ואני אוהבת להרגיש את החיים הפשוטים באמצעותם. להיזכר בצחוק של ילדים... להיזכר בצחוק של הילדים שלי. להיזכר בצחוק של ילדים שלי".
(מתוך ספרי: אינדיה מיה India Mia, מסע אנושי של אישה אל הודו שלה)

אני רוצה לזכור מתי לאחרונה צחקתי צחוק גדול ומשוחרר כמו שילדים יודעים...
מתי לאחרונה צחקתם אתם צחוק כזה?

                                                                                
                                                                                                   שיהיה שבוע טוב,

                                                                                                                  רינה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה