אלו ימים קשים
וסוערים מאד
שמפגישים אותנו
עם מוות ואובדן,
ומותירים אותנו
לעתים נטולי תקווה וכוחות.
לעתי חסרי אונים אל מול התגליות וההתרחשויות.
אבל אם ניתן את
כל המקום רק לזה,
נתייאש ונרפה...
ומכאן, החופש שלנו
לבחור -
בין להמשיך ולשבת
על הכורסא, להתמכר לעצב ולאובדן,
או לקום ממנה
ולצאת החוצה...
והבחירה של רבים מאיתנו, כך נראה,
היא להשתמש באותם הימים כדי להעיר בנו איזה אומץ פנימי,
שמקים רבים מהכורסא והופך אותנו ליצירתיים.
אומץ פנימי שגורם לנו לצאת מעצמנו,
לנער את האבק ולהתבונן קצת יותר רחב, לראות אחרים,
לעבוד בשיתוף פעולה ולקחת חלק פעיל בחיי הקהילה.
אז בימים האלה נדמה כי הנחנו בצד
את כל חילוקי הדעות וההבדלים.
מגדול ועד קטן -
התאחדנו תחת המטרה להיטיב ולטפל בחיילים.
ואני תוהה -
האם נשכיל להמשיך לעשות זאת גם בשאר הימים?
באופן אישי,
בימים האלה אני בוחרת לבדוק -
אילו
מלחמות קיימות בתוכי?
היכן ובמה אני
משקיעה את האנרגיה שבי?
אני גם שואלת - האם
זה משרת ותומך בי? האם זה עוזר לאחרים?
ואני בוחרת לעשות
את הדברים שאני מאמינה
שיקרבו אותי יותר
אל השלום הפנימי שבתוכי
אין לי ספק,
כשנעצים את האור
שבתוכנו, הוא יקרין גם על אחרים...
