ההחלטות שאנחנו מקבלים בחיים

החיים שלנו מלאים בהחלטות קטנות כגדולות...

למעשה, אם נתבונן קצת יותר מקרוב על חיי היומיום שלנו,
נגלה שהם מורכבים מאלפי החלטות שאנחנו לא נותנים עליהן את הדעת...
הם נקראים אולי הרגלים? אוטומטים? אנחנו יכולים לקרוא להם איך שאנחנו רוצים...

חלק מההחלטות שאנחנו מקבלים, מתגלות עם הזמן כמשמעותיות יותר.

חלקן האחר, אנחנו פשוט לא יודעים... זה לא תמיד נגלה או נראה.

לפעמים אנחנו מקבלים החלטות שאנחנו מגדירים אותן כ'טובות'...
בפעמים אחרות אנחנו מקבלים החלטות שמאוחר יותר אנחנו מכנים אותן כ'החלטות שגויות'.

אבל תודו, שאין יותר כואב מלגלות, בדיעבד, שבחרנו במשהו שהיה נדמה לנו שהוא חשוב באותו הזמן,

ותוך כדי כך גם ויתרנו על משהו שהסתבר כמשהו חשוב הרבה יותר.

אז איך נוכל לדעת, או לפחות להתקרב לאפשרות לקבל החלטות נכונות? לעשות בחירות 'טובות יותר'? 

התשובה הכי כנה היא שאי אפשר לדעת במאה אחוז...

אבל כדי להגדיל את הסיכוי שלנו לקבל החלטה שתקדם ותשרת אותנו, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו שתי שאלות דרכן אפשר לבחון את הדברים:

1. האם הבחירה שלי משרתת צורך, או רצון זמני שלי, או שמתייחסת למשהו יותר קבוע? 

2. האם הבחירה שלי נכונה רק לטווח הקצר, או גם לטווח הרחוק?

המענה על שתי השאלות האלה, יכול אולי לסייע לנו לראות את הדברים באופן קצת יותר רחב...

אז מה אתם מחליטים עכשיו?

ריקוד החיים

"ביודנסה" בעברית, היא "ריקוד החיים".
אתם מוזמנים לקרוא על שיטה של אינטגרציה רגשית,
של התחדשות ולימוד מחדש של תפקודי החיים המקוריים.
את הכתבה שהתפרסמה במגזין "חיים אחרים",
תוכלו לקרוא כאן.

הדברים שאני רוצה...

כמה פעמים בחיים אנחנו אומרים לעצמנו שאם היה לנו כסף,
היינו עושים את זה ואת זה ואת זה... וקונים את זה ואת זה ואת זה...
וזה רק הכסף שחסר, מונע מאיתנו את כל הדברים האלה שאנחנו רוצים.
ואנחנו בטוחים שאם היה לנו אז הכל היה משתנה עבורנו בחיים.
שהיינו יותר מאושרים. שהיה לנו יותר טוב...

לא מזמן קיבלתי מתנה - ספר קטן וחמוד בשם "הדברים שאני רוצה" (מאת גרגואר דלקור)
לכאורה סיפור נחמד על חייה של אישה בת 47...
תוך כדי קריאה אני מבינה למה על הכריכה כתוב "רב המכר המפתיע של השנה"

ז'וסלין, גבורת הסיפור, חיה חיים פשוטים ושגרתיים.
כמו רבים, גם היא חווה משברים בחיי הנישואין, אבל היא לא מוותרת...
עם השנים היא לומדת לאהוב גם את הדברים הקטנים שבו.
"אהבתי את האופן שבו הדברים הבינוניים נעשו יפים בעינינו..."
האהבה שלה מתבטאת גם בכך שהיא חולמת להגשים את החלומות שלו,
"הדברים היפים שמרככים את החיים ומשככים את הכאב, כמו פורשה קאיין,
ג'יימס בונס ואישה יפה..."

יום אחד היא מגלה שהיא הזוכה הגדולה בלוטו  - 18,547,301 אירו ו-28 סנט.
היא אוספת את הצ'ק השמן שיכול להגשים לה ולרבים אחרים את החלומות,
אף אחד לא יודע על כך, גם לא בעלה.
היא עורכת רשימות של הדברים שהיא רוצה. 
היא עורכת רשימות של הדברים שהיא צריכה... 
ומגלה ש"הצרכים שלנו הם חלומות קטנים, יומיומיים.
המטלות הקטנות שלנו ששולחות אותנו אל המחר אל אחר הצהריים, אל העתיד.
השום-כלומים הקטנים שנקנה בשבוע הבא, ושמאפשרים לנו להאמין שבשבוע הבא עדיין נחיה".

היא מתבוננת בכל אותם הדברים שהיא מעריכה בחייה,
אלה שגורמים לה להיות מאושרת...
"במשך חיים שלמים אנחנו ממלאים בית, וכשהבית מלא אנחנו שוברים דברים
כדי להחליפם באחרים, כדי שלמחרת יהיה לנו מה לעשות. אפילו את בני הזוג שלנו
אנחנו מעיזים לשבור כדי לראות השתלשלות אחרת, עתיד אחר, בית אחר.
חיים אחרים שצריך למלא".

מה תעשה ז'וסלין עם הכסף הזה? האם היא תגשים את החלומות שלה?
האם היא תבחר לצאת לחיים אחרים?

אני לא אספר את מה שקרה בתוך העלילה,
רק אציין שהספר מעורר הרבה מחשבות בנוגע לרצונות שלנו,
לתפישות החיים שלנו, לתפישת האושר שלנו... 
הוא גרם לי לחשוב על הדברים שאני רוצה
הוא גרם לי לדייק את הדברים שאני באמת רוצה...

אז מה אתם אומרים - כסף יכול לעשות אתכם מאושרים?

ימים של חושך, ימים של חופשה והחופש לבחור

החודש תהיתי מספר פעמים אם לכתוב, או שלא
הימים הכואבים והעצובים האלה,
עמעמו כמעט את כל השאר... הפכו אותו לשולי...

תכננתי לכתוב על החופש שלנו לבחור,
גם כשהשגרה מתערערת כשהילדים יוצאים לחופשה.
אבל...
תכניות לחוד, והמציאות היא מה שמביאים לנו החיים.

השגרה שלנו אמנם התערערה, רק לא בצורה שחשבתי.
זה מזכיר לי להתמקד במהות, ופחות בצורה החיצונית של הדברים...

והחיים, והביאו לנו ימים של מלחמה.
ימים מורכבים עד כדי כך שההתמודדות עם החופשה של הילדים
נראית כעת כל כך זניחה.
זה מחדד את ההבנה עד כמה שהכל יחסי...

בשבועות האחרונים יש רגעים כי נדמה
שמידת הרוע האנושי בעולם הזה מגיעה לשיאים חדשים,
חושפת מקומות אפלים (תרתי משמע)
ומעירה בתוכנו לא מעט פחד קיומי - אישי ולאומי.

אלו ימים קשים וסוערים מאד

שמפגישים אותנו עם מוות ואובדן,

ומותירים אותנו לעתים נטולי תקווה וכוחות.

לעתי חסרי אונים אל מול התגליות וההתרחשויות.

אבל אם ניתן את כל המקום רק לזה,

נתייאש ונרפה...

ומכאן, החופש שלנו לבחור -

בין להמשיך ולשבת על הכורסא, להתמכר לעצב ולאובדן,

או לקום ממנה ולצאת החוצה...

והבחירה של רבים מאיתנו, כך נראה,

היא להשתמש באותם הימים כדי להעיר בנו איזה אומץ פנימי,

שמקים רבים מהכורסא והופך אותנו ליצירתיים.

אומץ פנימי שגורם לנו לצאת מעצמנו,

לנער את האבק ולהתבונן קצת יותר רחב, לראות אחרים,

לעבוד בשיתוף פעולה ולקחת חלק פעיל בחיי הקהילה.

אז בימים האלה נדמה כי הנחנו בצד 

את כל חילוקי הדעות וההבדלים.

מגדול ועד קטן - 

התאחדנו תחת המטרה להיטיב ולטפל בחיילים.

ואני תוהה - 

האם נשכיל להמשיך לעשות זאת גם בשאר הימים?

  

באופן אישי, בימים האלה אני בוחרת לבדוק -

אילו מלחמות קיימות בתוכי?

היכן ובמה אני משקיעה את האנרגיה שבי?

אני גם שואלת - האם זה משרת ותומך בי? האם זה עוזר לאחרים?

ואני בוחרת לעשות את הדברים שאני מאמינה

שיקרבו אותי יותר אל השלום הפנימי שבתוכי

אין לי ספק,

כשנעצים את האור שבתוכנו, הוא יקרין גם על אחרים...

איך הפכתי פחד גדול לאחד ממקורות השקט שלי

לפני כמה שנים הכרתי איש יקר.
היה זה אחד מהמקרים שבהם הכרות מקרית (שלא במקרה, כמובן:) סייעה לי ליצור אצלי שינוי משמעותי...

באותה השנה, בליל קיץ חמים, נסענו, הוא ואני, לחוף הצוק. 
אני אוהבת את הים בלילה. בלי השמש שקופחת על ראש, בלי הרבה אנשים, בלי האור שחושף לעתים את כל מה שכולם אחריהם משאירים... רק הים כשהחושך מחבר אותו ברכות אל השמיים והכוכבים.

גם הוא אוהב את הים, ובפגישה שלנו הוא סיפר לי על מסעותיו בתוכו. תיאר לי עולם שלם שמתקיים שם בפנים. סיפר על בעלי החיים, על התחושות, על הצבעים... נכנסנו לים.
"מה יש לך?" הוא שאל אותי

-----------
30 שנה לאחור בזמן...
אני תלמידה בבית ספר יסודי. ילדה סקרנית ומלאת שמחת חיים, 'תופסת גלים' בחוף מכמורת.
מדי פעם דוד איציק (ז"ל) מרים אותי גבוה ו'משגר' אותי היישר לתוך הגלים. אני צוחקת.
בכל פעם שגל מגיע אלי, אני מתמזגת איתו, נותנת לגוף שלי לנוע בקצב ובעצמה שלו. 
ואז, מגיע גל עצום שדוחף את גופי למטה... אני לא מצליחה לעלות בחזרה. משהו לוחץ אותי.

רעש ושקט. בועות. קצף המים. אין מוצא. חושך. פחד. אין אוויר...
-----------

ואני בכלל לא הבחנתי שמשהו בגוף שלי קורה. שכל צעד בתוך הים מכווץ אותו יותר, עושה אותו נוקשה.
הפחד שנצרב בי מאותו הזמן, מסתבר, הפך את ההתכווצות הזאת של הגוף שלי בתוך הים למשהו לכאורה 'טבעי'. רגיל...

חזרתי הביתה ואותו איש חזר אל חייו, אבל המפגש המחודש עם הפחד שלי לא עזב.
טלפון קצר לחברה, סידר סוף שבוע באילת.
לקחתי מדריך צלילה לצלילת ניסיון, ואחרי הכנות הדרגתיות ירדתי איתו לקרקעית הים... 

שקט עטף את כולי. רק צליל נשימותיי דרך הווסת ליווה אותי בגילוי עולם חדש.

מאז, עברתי גם קורס צלילה
ובכל פעם לפני שאני משחררת אוויר מהמאזן ומאפשרת לגופי לשקוע מתחת לפני הים, אני מחייכת לעצמי מבפנים, אומרת לאותו איש 'תודה', ומשננת לעצמי ש"בכל מקום שיש בו פחד, מסתתרת ההזדמנות לגדול" (מתוך: אינדיה מיה, מסע אנושי של אישה אל הודו שלה)