ההחלטות שאנחנו מקבלים בחיים

החיים שלנו מלאים בהחלטות קטנות כגדולות...

למעשה, אם נתבונן קצת יותר מקרוב על חיי היומיום שלנו,
נגלה שהם מורכבים מאלפי החלטות שאנחנו לא נותנים עליהן את הדעת...
הם נקראים אולי הרגלים? אוטומטים? אנחנו יכולים לקרוא להם איך שאנחנו רוצים...

חלק מההחלטות שאנחנו מקבלים, מתגלות עם הזמן כמשמעותיות יותר.

חלקן האחר, אנחנו פשוט לא יודעים... זה לא תמיד נגלה או נראה.

לפעמים אנחנו מקבלים החלטות שאנחנו מגדירים אותן כ'טובות'...
בפעמים אחרות אנחנו מקבלים החלטות שמאוחר יותר אנחנו מכנים אותן כ'החלטות שגויות'.

אבל תודו, שאין יותר כואב מלגלות, בדיעבד, שבחרנו במשהו שהיה נדמה לנו שהוא חשוב באותו הזמן,

ותוך כדי כך גם ויתרנו על משהו שהסתבר כמשהו חשוב הרבה יותר.

אז איך נוכל לדעת, או לפחות להתקרב לאפשרות לקבל החלטות נכונות? לעשות בחירות 'טובות יותר'? 

התשובה הכי כנה היא שאי אפשר לדעת במאה אחוז...

אבל כדי להגדיל את הסיכוי שלנו לקבל החלטה שתקדם ותשרת אותנו, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו שתי שאלות דרכן אפשר לבחון את הדברים:

1. האם הבחירה שלי משרתת צורך, או רצון זמני שלי, או שמתייחסת למשהו יותר קבוע? 

2. האם הבחירה שלי נכונה רק לטווח הקצר, או גם לטווח הרחוק?

המענה על שתי השאלות האלה, יכול אולי לסייע לנו לראות את הדברים באופן קצת יותר רחב...

אז מה אתם מחליטים עכשיו?

ימים של חושך, ימים של חופשה והחופש לבחור

החודש תהיתי מספר פעמים אם לכתוב, או שלא
הימים הכואבים והעצובים האלה,
עמעמו כמעט את כל השאר... הפכו אותו לשולי...

תכננתי לכתוב על החופש שלנו לבחור,
גם כשהשגרה מתערערת כשהילדים יוצאים לחופשה.
אבל...
תכניות לחוד, והמציאות היא מה שמביאים לנו החיים.

השגרה שלנו אמנם התערערה, רק לא בצורה שחשבתי.
זה מזכיר לי להתמקד במהות, ופחות בצורה החיצונית של הדברים...

והחיים, והביאו לנו ימים של מלחמה.
ימים מורכבים עד כדי כך שההתמודדות עם החופשה של הילדים
נראית כעת כל כך זניחה.
זה מחדד את ההבנה עד כמה שהכל יחסי...

בשבועות האחרונים יש רגעים כי נדמה
שמידת הרוע האנושי בעולם הזה מגיעה לשיאים חדשים,
חושפת מקומות אפלים (תרתי משמע)
ומעירה בתוכנו לא מעט פחד קיומי - אישי ולאומי.

אלו ימים קשים וסוערים מאד

שמפגישים אותנו עם מוות ואובדן,

ומותירים אותנו לעתים נטולי תקווה וכוחות.

לעתי חסרי אונים אל מול התגליות וההתרחשויות.

אבל אם ניתן את כל המקום רק לזה,

נתייאש ונרפה...

ומכאן, החופש שלנו לבחור -

בין להמשיך ולשבת על הכורסא, להתמכר לעצב ולאובדן,

או לקום ממנה ולצאת החוצה...

והבחירה של רבים מאיתנו, כך נראה,

היא להשתמש באותם הימים כדי להעיר בנו איזה אומץ פנימי,

שמקים רבים מהכורסא והופך אותנו ליצירתיים.

אומץ פנימי שגורם לנו לצאת מעצמנו,

לנער את האבק ולהתבונן קצת יותר רחב, לראות אחרים,

לעבוד בשיתוף פעולה ולקחת חלק פעיל בחיי הקהילה.

אז בימים האלה נדמה כי הנחנו בצד 

את כל חילוקי הדעות וההבדלים.

מגדול ועד קטן - 

התאחדנו תחת המטרה להיטיב ולטפל בחיילים.

ואני תוהה - 

האם נשכיל להמשיך לעשות זאת גם בשאר הימים?

  

באופן אישי, בימים האלה אני בוחרת לבדוק -

אילו מלחמות קיימות בתוכי?

היכן ובמה אני משקיעה את האנרגיה שבי?

אני גם שואלת - האם זה משרת ותומך בי? האם זה עוזר לאחרים?

ואני בוחרת לעשות את הדברים שאני מאמינה

שיקרבו אותי יותר אל השלום הפנימי שבתוכי

אין לי ספק,

כשנעצים את האור שבתוכנו, הוא יקרין גם על אחרים...

זוהי חירותנו ואחריותנו

חג הפסח בפתח, וזוהי תקופה מאד מיוחדת, כי אני חוגגת יומולדת.

אבל בעיקר כי זו תקופה של מעבר...

זו תקופה של התקלפות ויציאה החוצה

תקופה של שחרור הישן והמיותר

ובחירה של מה שנכון ויותר מדויק.

זו ההזדמנות שלנו להתוות את הדרך שלנו מחדש...

אבל כדי שנוכל לצלוח את המעבר, נדרשת עבודה...

בשביל זה אנחנו פה, לא?

בלי תמיד לשים לב או להגדיר זאת, אנחנו עבדים,

עבדים של הדחפים הבסיסיים שלנו,

של הרצונות החומריים שלנו, של האגו שלנו...

וכדי שנוכל להתחיל להשתחרר מהעבדות הזאת ולחוות בתוכנו חירות,

אנחנו צריכים להתחיל ולצאת מה'מקומות הקטנים' שלנו.

ולמה אני כותבת את זה?

כי הבטחתי שאשתף בסיבה לכך ש"אינדיה מיה" 

אינה נמכרת בחנויות של "סטימצקי" ו"צומת ספרים"

והגיע הזמן...

לא מעט אנשים מאמינים שהוצאה לאור של ספר, כמו היציאה לאור,

מלווה בהרבה חגיגות ושמחה, בכתבות מפרגנות ובתמונות מחייכות.

זה נכון, אבל זה מלווה גם באחריות יותר גדולה...

את ספרי, "אינדיה מיה", הוצאתי  בהוצאה שהקמתי בשם JOYA

הוצאה לאור שקמה גם על מנת לסייע לאחרים,

להגשים את חלומם ולהוציא לאור את ספרם,

והכי חשוב - מבלי לגזול מהם את זכויות היוצרים.

למה? כי זה צודק!

כי ליוצר הזכות הראשונית והבסיסית על יצירתו.

בעיקר כשהוא גם נושא בהוצאות הרבות הנלוות לכך.

אנשים רבים אינם מכירים את 'סיפור חוק הסופרים'.

לא אלאה אתכם בכל הפרטים, אבל אני מבקשת רק קצת להבהיר...

כשאנחנו קונים ספר באחת מחנויות הספרים הגדולות,

באופן מיידי החנות משלשלת אל כיסה כ-60% מהמחיר ששילמנו.

מתוך ה-40% הנותרים, עובדים לכיסו של המפיץ בין 25-30%.

בהנחה שהוצאת הספרים 'ידידותית' ואינה נוטלת גם היא רווחים מהמכירות,

מה שנשאר עובר ליוצר (לפני תשלום מס ועוד...)

כלומר, אם קנינו ספר במחיר של 75 ש"ח,

ליומר מגיע כ-20 ש"ח בלבד, אותם הוא לא מקבל כמובן מיד...

פעולות השיווק של הספר, מיותר לציין, באחריותו הבלעדית של היוצר.

עכשיו תחשבו... כמה בעצם נשאר ליוצר כשאנחנו רוכשים ספר ב-25 ש"ח?

נכון שזה לא צודק?

אני מודה, יש משהו מאד מפתה בלשים את הספר שלי בחנויות הספרים הגדולות.

ראשית, זה משרת את האגו שלי...

שנית, יש בכך הנצחת 'הרגל'... של כולנו -

להמשיך למכור, או לקנות, בחנויות הספרים

מבלי לעצור ולשאול האם ככה זה נכון וצודק...

יש בכך נוחות מסוימת ש'מרדימה' אותנו.

אני נזכרת במשפט של אלברט אינשטיין, שאמר

שרק מטורף ממשיך לעשות את אותם הדברים ומצפה לקבל תוצאות שונות.

אז מה זה בעצם אומר עלי?

אז מה זה בעצם אומר עלינו כחברה?

חג החירות מדבר על חופש הבחירה שנמצא בידינו

לשנות את עצמנו דרך עבודה פנימית.

הוא מדבר על לצאת מעצמנו ולהפוך אותנו לאנשים יותר טובים -

בשבילנו ובשביל האחרים.

לא להיכנע לאגו שלנו, לפחדים, לקולות או ל'רעשים'...

אני כבר בחרתי השנה

ולכם אני קוראת לצאת גם מאותם המקומות וההרגלים שכבר לא משרתים.

וגם - 

לא לשלם יותר, אבל לשלם ליוצר!