האם יהיה לי מספיק אומץ?

הימים חולפים מהר, והתנועה מואצת...
יש בי חלק שרוצה 'להיסחף עם הזרם'. חלק אחר רוצה את המוכר והידוע, שלא ישתנה.

בימים האחרונים אני גם חווה כל כך הרבה ניגודים - התחלות וסיומים, שמחה ועצב, צחוק ובכי, יופי וכיעור... כולם מתערבבים בתוכי יחדיו, מעלים את סף הרגישות שלי ומגבירים את הפחד...

אני שמה לב, שבכל פעם שמשהו מתקדם, הוא בא אלי, כמו שדון ששחררו אותו מהבקבוק, יוצא ועושה סיבוב נוכחות, מביט בי ומחייך. "את רואה, אני עדיין כאן", נדמה לי שככה הוא לי אומר, מפגין את יכולת ההתמדה שלו. 

מעצבן!

לפעמים אני מתכווצת רק מלהרגיש שהוא בדרך... אני תמיד מרגישה כשהוא מתקרב ובא.

לפעמים אני חושבת שאני אמיצה, וכשהוא מגיע אני חורצת את לשוני אל מולו, וכל מה שהוא אומר זוכה לתגובה שלי: "נו, אז מה?!?"

בפעמים אחרות אני עוצמת את העיניים ומדמיינת חזק, חזק שהוא לא כאן. שהוא בכלל לא קיים... אבל כשאני פוקחת אותן בחזרה, אני מגלה שהוא בסוף נשאר להרבה יותר זמן.

לאחרונה גיליתי שהכי טוב זה כשאני נוהגת בו באהבה, עושה אותו חבר שלי... ואז, כשהוא מגיע אלי, אני מקבלת אותו בברכה, מחייכת אליו חיוך גדול ומזמינה אותו להיכנס ולשבת.
"בוא תראה משהו יפה...", אני מציעה לו... 
והוא נענה ברצון להזמנה להיכנס אל תוך עולמי...

"בוא, תראה... תקליק כאן..."

ועכשיו אתם כבר יודעים מה קורה בסוף...

                                                            שיהיה שבוע נפלא,

                                                                    רינה

הפחד הכי גדול שלי

יש ימים שאני מתעוררת בבוקר והכל מרגיש ונראה לי טוב ונפלא... אני מודה, ככה זה בדרך כלל בבקרים שלי, הם התחלה טובה.

אבל אז, בהמשך של ההתחלה הזאת, משהו חיצוני קורה... מישהו אומר משהו, או עושה משהו... אני קוראת או רואה משהו... או משהו אחר קורה...

ואז לאט ובהדרגה מחלחל אל תוכי הספק, כמו כתם שהולך ומתפשט בתוכי, קורא לכל החברים שלו לבוא למסיבה. ביחד אתו מתחיל להתעורר גם הפחד, או הפחדים... ופתאום אני כבר לא בטוחה בשום דבר... ופתאום גם השמיים פחות כחולים...

בחודשים האחרונים אני עובדת על הגשמת חלום - ספר שכתבתי עומד לצאת לאור, וביחד איתו, גם אני.

כשאני בתוך העבודה עצמה, זה מרגש. זה מלהיב... אני מרגישה שאני עושה את מה שנועדתי לעשות. אני מרגישה ערנית וחיונית, ללא קשר לשעות השינה שלי.

אבל ככל שמתקרב מועד היציאה לאור, מתרבים גם הפחדים... זה מן ריקוד כזה שבא והולך עם עצמי.

אני שמחה ומודה על המשפחה והחברים הטובים שאיתי כאן כדי לעבור את תקופת המעבר הזאת.
אני גם מודה על הטקסט הנפלא הזה שכתבה מריאן ויליאמסון (תרגום חופשי שלי). 
אני מקווה שתהנו/תשתמשו בו גם אתם.

הפחד הכי גדול שלנו

הפחד הכי גדול שלנו, זה לא שאנחנו פגומים

הפחד הכי גדול שלנו, זה שאנחנו עוצמתיים מעבר לכל קנה מידה.

זה אור שלנו, לא החושך, שהכי מפחיד אותנו.

אנו שואלים את עצמנו - 
מי אני שאהיה כה מבריק, יפה, מוכשר ונהדר?

כשלמעשה, השאלה היא - מי אתה שלא תהיה?

אתה ילדו של אלוהים!

וכשאתה מקטין את עצמך, אתה לא משרת את העולם.

אין דבר נאור בהתכווצות שלך

שנועדה כדי שאנשים אחרים יחושו בטוחים בסביבתך.

נולדנו על מנת לבטא את תפארתה של האלוהות שבתוכינו.

זה לא קיים רק בחלקנו, זה טמון בכל אחד מאיתנו.

וכשאנחנו מאפשרים לאורנו לזרוח ולנצנץ,

באופן לא מודע אנו מעניקים לאחרים

אישור לעשות את אותו הדבר.

כשאנחנו משתחררים מהפחד שלנו,

נוכחותנו, באופן אוטומטי, משחררת אחרים.

                                                                             שלכם... מפחדת אבל כאן :)

                                                                                                    רינה