להתחיל במקום שבו נמצאים

פעמים רבות אני רוצה לעשות משהו, להתחיל משהו, לשנות משהו... ופשוט מתעכבת... לכאורה, אני אומרת לעצמי שאני לא יודעת מהיכן להתחיל.

בפעמים מסוימות, אני ממציאה לעצמי שתנאי כזה או אחר צריך להתקיים לפני שאוכל להתחיל...

בפעמים אחרות, אני ממציאה לעצמי שיש עוד כמה דברים שצריכים קרות לפני שאוכל להרשות לעצמי להיות...

אני כותבת ש"אני ממציאה לעצמי", כי אם אהיה כנה אם עצמי, אודה שבעצם הכל תירוצים.הרי אפשר תמיד להתחיל מהמקום שבאותו הרגע נמצאים.

אז נכון, זה לא תמיד אידיאלי.

ונכון, אני גם לא תמיד במצב הכי טוב שלי... ואולי אני גם לא ממש 'מוכנה' כמו שהייתי רוצה להיות.

אבל אני יכולה לפחות לעשות את הצעד הראשון.

אז למה להמתין למחר, אם אפשר להתחיל לעשות זאת כבר עכשיו?

פמה צ'ודרון, נזירה בודהיסטית ממוצא אמריקאי, כתבה בספרה "התחילו במקום שבו אתם נמצאים", שיר שמדייק בעיניי את כוחו של הרגע הזה.

אז למה אתם מחכים?

"לעולם אני כאן.
שוכנת ברגע הזה.

הגוף כאן.
הנשימה כאן.
העכשיו - גם הוא כאן.
איפה עוד הוא יכול להימצא?
אין מקום אחר.
לעכשיו.
אין מקום אחר.
לי.
איני יכולה אלא להיות כאן.
בחירה? גזירת גורל?

אבל המחשבות בשלהן,
נודדות.
ואני, כמעט כבולה, מפליגה עמן:
אל מחוזות האתמול והמחר,
אל שדות הפחד והתשוקה,
אל מרחבי ה'בעד' וה'נגד',
אל עולמות ה'אני' וה'אחר'.

והרוח שסועה ומסוכסכת.
מבקשת לאחוז בנעים, לבל יחמוק ממני. 
מבקשת לגרש את הבלתי נעים, לבל ישכון בלבי לנצח.
סכסוך הרוח מתעתע ומתעצם,
וכמו עוקר את קיומי מן הכאן הזה,
שהוא עכשיו,
שהוא ביתי,
ולי - הרי אין בית אחר.

ולו יכולתי לעמוד בלב הסערה,
רוחי בעין רוחה,
ולו יכולתי לשכון בתוככי ה'ככה' הזה
של הרגע הזה,
בתוך תוכה של השניות,
ומעט מעבר לכל ה'זה-מול-זה',
לו יכולתי להיות כאן,
רק 'כאן',
כל כולי
'כאן',
שוכנת בשלמות
בתך הנשימה ששוכנת בי,
היא השכינה ואני לא משכן,
ואנחנו לא שתיים,
ואולי אחת,
לו יכולתי - בלא לאחוז,
בלא להדוף,
רק להיות.

להיות פשוט,
ופשוט להיות,
להיות ככה,
כמו שהנני,
בלא 'כמו',
בלא 'רק',
בלא 'פשוט',
רק הנני
[ואפילו בלא 'הנני' זה];
לו יכולתי,
כי אז הייתי 'אני',
זו שהנני,
ממילא.
זו שמסבת לעצמה,
זו שחושקת,
זו שהודפת.
ולו הניחה זו לאחיזה,
ולו ויתרה על ההדיפה,
ולו הסכימה היא-אני
להיות כאן
ומכאן להתחיל,
כי אז - אז היה מה שהיה:
רק
מה
שהיה.

ואולי לא כך:
כי אם 
'יהיה 
מה שיש',
כאן".

(התחילו במקום שבו אתם נמצאים, פמה צ'ודרון. עמ' 9-12)

הפחד שלי מהסוף

פעם פחדתי מהסוף. לא שידעתי בדיוק מה זה סוף, אלא שפשוט תרגמתי אותו למוות. ומוות היה חדלון. סוף חיים. 'אין' גדול ולא נודע... ה'אין' הזה הפחיד אותי מאד. 

זה התבטא בכל מיני אופנים וצורות...

נהגתי לאסוף זיכרונות ואירועים, להנציח אותם בדרך כזו או אחרת, כדי שלא ילכו ממני. כדי שלא יאבדו במהלך החיים. האמנתי שאולי ככה אשמור אותם קיימים, גם כאשר אולי זיכרוני יאבד לי ברבות הימים...

נמנעתי מלנחם אבלים. היה לי קשה לפגוש בסוף הבלתי נמנע של כל אחד מאיתנו. היה לי קשה לפגוש את אלה שחווים פרידה מאדם קרוב. היה לי קשה לחשוב אותי חווה פרידה מאדם קרוב.

התאמצתי גם לשמור על מערכות יחסים, גם על כאלה שלא היטיבו עמי... וכשהדברים היו בלתי נסבלים, הייתי פשוט נאלמת, גם נעלמת (לעצמי ולאחרים) מושכת את 'עצמי' מתוך הקשר הזה, רק כדי לא להישיר מבט אל מול הפחד שלי. רק כדי לא לעשות משהו עם זה. עדיף יותר היה 'לשבת על הגדר', סוג של להישאר אבל גם לא, כי לא יכולתי להיפרד. כי האמנתי שפרידה היא סוף. האמנתי שסוף מרגיש כואב. ואני לא רציתי לפגוש בכאב. עוד לא יכולתי להכיל את הסוף. לא יכולתי לקבל אותו, ובעיקר - עוד לא יכולתי לפתוח את עצמי להבנה המלאה יותר של 'סוף'.

"אשר יגורתי - יבוא לי" (איוב ג, כ"ה)

וככל שהפחד הזה ממוות היה נוכח בחיי, כך באו אל חיי האירועים שהפגישו אותי איתו יותר... לאט ובהדרגה הוא החל מחלחל אל חיי, בכל פעם מציג צד אחר שלו, כאילו רוצה לוודא שאחווה אותו מכל צדדיו. 

בהתחלה כל מפגש שלי איתו היה קשה, כי באופן ישיר או עקיף 'נלחמתי' בו... למעשה, נלחמתי באיזו אמונה שלקחתי על עצמי מתישהו בחיים האלה או האחרים, שסוף = מוות = פחד = כאב.

עם הזמן למדתי לחיות עם הסופים, אני עוד לא מתלהבת מהם כמו שאני מתלהבת מההתחלות, אבל לפחות היום אני יודעת שהם נושקים להן ואני חיה גם איתם באהבה ושלום.