הפחד מהלא נודע

מרבית בני האדם, אם לא כולם, מעדיפים להרגיש שהם עומדים עם שתי רגליים על הקרקע היציבה.

הם רוצים להתקדם ולהיות בתנועה, אבל להרגיש שהם בטוחים בתוכה.

גם כשאנחנו בוחרים 'לעוף', מרביתנו מעדיפים לעשות את זה בגבולות הפחות או יותר מוכרים.

אנחנו מעדיפים שתהיה לנו ודאות בחיים.

אנחנו מעדיפים למזער סיכונים, כדי שנוכל לשמור אותנו 'בטוחים'.

הפחד מהלא נודע הוא אחד מהפחדים הכי גדולים שלנו.

הוא אחד מהפחדים שמנהלים את חיינו, לעתים באופן בלתי מודע.

נסו להיזכר ברגעים שבהם חסרה לכם ודאות לגבי משהו או מישהו:

איבדתם את מקום העבודה, ואין לכם מושג מה תעשו, איך ומתי תמצאו עבודה חדשה...

הסתיימה מערכת יחסים עם בן/בת זוג, ואין לכם מושג איך ייראה המחר בלעדיו, או בלעדיה... 

אתם בהריון, או שילדתם ילד ראשון, ואתם לא מכירים את מה שפעם נקראו "החיים שלכם"...

עזבתם או מכרתם בית, ועדיין לא מצאתם את הבית שלכם החדש...

עברתם עיר, מדינה...

כשהפחד מהלא נודע משתק אותנו, הוא יכול להשאיר אותנו בכל אותם המקומות המוכרים,

בהם אנחנו מרגישים אולי בנוח, אבל לא מתקדמים, או מתפתחים.

אבל התפתחות היא חלק בלתי נפרד מהחיים, ולפעמים אי אפשר לעצור, או להימנע משינוי...

אז איך בכל זאת אפשר ללכת קדימה בעיניים עצומות?

- תרגלו להחליף את הפחד מהלא נודע בסקרנות... לגבי מה יקרה? את מי נפגוש? איך נרגיש? מה נחווה?
   נסו להכניס לתוך הסקרנות הזאת התלהבות ומחשבה חיובית.

- למדו לסמוך על עצמכם, על קולכם הפנימי... סמכו על עצמכם שתרגישו מה נכון לכם בדרך... 

- זכרו שכש'הלא נודע' נוכח בחייכם, זה אומר שגם כל האפשרויות פתוחות בפניכם!

("הלא נודע משאיר עבורנו את כל האפשרויות פתוחות"  - מתוך: "אינדיה מיה")

הגבולות שלנו

כולנו יודעים שהאדם הוא הרבה מעבר למה שלעינינו נגלה.

לאורך שנים גם טפטפו לנו שאנחנו "פאר היצירה".

אבל... איזה מן פאר אנחנו שמנצל רק חלק מזערי מהיכולות שלו?

זה כמו התלמיד ש'אינו ממצה את יכולתו'...

סוקרטס אמר "אני יודע דבר אחד, וזה שאני לא יודע דבר"

וזה לא אומר שהוא, או כל אדם אחר, באמת אינם יודעים דבר,

אלא שככל שאנחנו לומדים ויודעים יותר, אנחנו מבינים שהידיעה שלנו אינה שלמה.

שעל כל גילוי אחד שבא, מצויים מיליארדים נוספים שעוד לא הגענו אליהם.

אבל זה לא אמור לייאש אותנו, אלא יותר לחדד את התובנה

ש... "אנחנו מנהלים את חיינו בגבולות אותם אנו מאפשרים לעצמנו לראות" ("אינדיה מיה")

כן, שאנחנו מאפשרים לעצמנו לראות...

כי יכולת הראייה, ההבנה, או התפישה שלנו, מצויים בידינו,

תלויים גם במידה שבה אנחנו מאפשרים לעצמנו להתנסות.

בואו ניזכר לרגע בפעמים שעצרנו את עצמנו - 

מלעשות משהו?

לנסות משהו?

לעוף על משהו?

להתמודד?

להתגבר על פחד?

להתבטא?

אלה בדיוק הגבולות שאנחנו מאפשרים לעצמנו לראות!

אז מה לעשות?

בכל פעם שנגיע לאיזשהו גבול, או קצה...

בואו נזכור, שמעבר לערפילים יש דבר מה נוסף שאנחנו עוד לא רואים

ואם רק נעז לפרוש את הכנפיים, לאזור אומץ ולקפוץ אל "הלא נודע",

נוכל להרחיב את ההתנסויות שלנו, וגם את הראייה...

נגלה בתוכנו עולמות חדשים.

אז בפעם הבאה שנגיע לאיזה גבול, או שער,

נזכור שהוא אינו נעול,

אלא רק ממתין שנהיה מוכנים לעבור דרכו.

ימים של חושך, ימים של חופשה והחופש לבחור

החודש תהיתי מספר פעמים אם לכתוב, או שלא
הימים הכואבים והעצובים האלה,
עמעמו כמעט את כל השאר... הפכו אותו לשולי...

תכננתי לכתוב על החופש שלנו לבחור,
גם כשהשגרה מתערערת כשהילדים יוצאים לחופשה.
אבל...
תכניות לחוד, והמציאות היא מה שמביאים לנו החיים.

השגרה שלנו אמנם התערערה, רק לא בצורה שחשבתי.
זה מזכיר לי להתמקד במהות, ופחות בצורה החיצונית של הדברים...

והחיים, והביאו לנו ימים של מלחמה.
ימים מורכבים עד כדי כך שההתמודדות עם החופשה של הילדים
נראית כעת כל כך זניחה.
זה מחדד את ההבנה עד כמה שהכל יחסי...

בשבועות האחרונים יש רגעים כי נדמה
שמידת הרוע האנושי בעולם הזה מגיעה לשיאים חדשים,
חושפת מקומות אפלים (תרתי משמע)
ומעירה בתוכנו לא מעט פחד קיומי - אישי ולאומי.

אלו ימים קשים וסוערים מאד

שמפגישים אותנו עם מוות ואובדן,

ומותירים אותנו לעתים נטולי תקווה וכוחות.

לעתי חסרי אונים אל מול התגליות וההתרחשויות.

אבל אם ניתן את כל המקום רק לזה,

נתייאש ונרפה...

ומכאן, החופש שלנו לבחור -

בין להמשיך ולשבת על הכורסא, להתמכר לעצב ולאובדן,

או לקום ממנה ולצאת החוצה...

והבחירה של רבים מאיתנו, כך נראה,

היא להשתמש באותם הימים כדי להעיר בנו איזה אומץ פנימי,

שמקים רבים מהכורסא והופך אותנו ליצירתיים.

אומץ פנימי שגורם לנו לצאת מעצמנו,

לנער את האבק ולהתבונן קצת יותר רחב, לראות אחרים,

לעבוד בשיתוף פעולה ולקחת חלק פעיל בחיי הקהילה.

אז בימים האלה נדמה כי הנחנו בצד 

את כל חילוקי הדעות וההבדלים.

מגדול ועד קטן - 

התאחדנו תחת המטרה להיטיב ולטפל בחיילים.

ואני תוהה - 

האם נשכיל להמשיך לעשות זאת גם בשאר הימים?

  

באופן אישי, בימים האלה אני בוחרת לבדוק -

אילו מלחמות קיימות בתוכי?

היכן ובמה אני משקיעה את האנרגיה שבי?

אני גם שואלת - האם זה משרת ותומך בי? האם זה עוזר לאחרים?

ואני בוחרת לעשות את הדברים שאני מאמינה

שיקרבו אותי יותר אל השלום הפנימי שבתוכי

אין לי ספק,

כשנעצים את האור שבתוכנו, הוא יקרין גם על אחרים...

להדליק את האש ולהתחבר

                                                               צילום: עידן צ'רני

איזו תקופה מרתקת עוברת עלינו לאחרונה... נכון?

(ובבקשה לא לקפוץ מיד לשפיטה האם היא רעה או טובה:)

בין האירועים הפרטיים שכל אחד מאיתנו חווה,

אנחנו נמצאים בחודש אייר, שמכונה 'החודש המחבר' -

בין פסח לשבועות, בין אביב לקיץ, בין הרוחני לגשמי...

וכמו בכל תקופת מעבר, הוא מאופיין בחוסר יציבות

ולכן אולי אנחנו מרגישים בתוכו גם קצת אי נוחות.

אז מה עושים?

החודש התפרסמה במגזין "חיים אחרים" כתבה שהכנתי בנושא

תקופות מעבר בחיים ואיך אפשר לעבור אותן בשלום.

היא נקראת "עוברים פאזה"

אני מזמינה אותך לקרוא אותה, ולכתוב אלי

את המחשבות שלך עליה, או על הנושא...

לחבר ולהתחבר

ויש עוד...

החודש אני משתמשת בתקופת המעבר זאת כדי לשאול את עצמי:

היכן בחיי נדרש חיבור?

היכן ובאילו זמנים בחיי אני חווה ניתוק, פירוד או הפרדה?

החיים האנושיים שלנו הם ביטוי של הפכים מנוגדים, אבל גם משלימים.

לנו, לעתים נדמה, שקצוות לא מתחברים.

על פי רוב אנחנו עושים ביניהם הפרדות וניתוקים,

מגדירים היטב את השונה ומדגישים את ההבדלים.

החודש אני מבקשת להתבונן באמת ולהתמקד בחיבורים...

בין העבר להווה;

בין הראש ללב; 

בין הגוף לנפש; 

בין מחשבה למעשה;

בין אנשים שונים לחלוטין...

החודש אני מבקשים לראות את המיוחד שבכל חלק שמרכיב את חיי

ובמקום להתמקד במה ששונה ומבדיל,

למצוא דווקא את הקו המשותף, את המחבר,

את הקו המאזן, זה שגם יכול לשמש כמרפא...

אני מזמינה גם אותך לבדוק -

היכן בחייך אפשר לחבר את הקצוות?

לבחור בקדושה

בסוף השבוע הזה ביקשתי לחבר שתי קצוות משמעותיות בחיי:

אש ומים.

לכאורה, שני הפכים, אבל שניהם מאד עוצמתיים וגם משמעותיים במעברים:

הם יכולים להיות כוח מכלה, או כוח מקדש,

זה תמיד תלוי במה שאנחנו בוחרים.

ולפעמים הבחירות שלנו מושפעות מפחדים...

אז ביום שישי האחרון בחרתי לקפוץ לאילת כדי לצלול.

מאז שפגשתי את הפחד שלי במקום הזה, אני מקפידה לעשות זאת מעת לעת.

מעבר לתחושת ההנאה שזה מסב לי,

אני עושה זאת כדי להזכיר לעצמי שזה לא מובן מאליו שאני צוללת (אני אומרת תודה:)

כדי לחוות שוב את תחושת העונג הטמונה בלפגוש את הפחד שלי מחדש,

רק הפעם מתוך הידיעה שמעבר אליו טמונה ההנאה.

ביום שישי האחרון ביקשתי להשתמש בצלילה גם לצורך טבילה וטהרה

כדי שהערב, ל"ג בעומר,

אוכל להשתמש באש שתידלק במקומות רבים ברחבי הארץ,

כדי לחזק ולהעצים בתוכי את אש ההכרה...

אני מזמינה אותך לבחור באור מתוך החושך, ולדבוק בו

גם כשהחוויות שמגיעות אל פתחך היום לא מוגדרות כרצויות

אני מזמינה אותך (למרות שזה נשמע לפעמים מעצבן)

לראות את הברכה שמביאים הכאב, העצב או הקושי

לראות את ההזדמנות שמביא הפחד...

איך הפכתי פחד גדול לאחד ממקורות השקט שלי

לפני כמה שנים הכרתי איש יקר.
היה זה אחד מהמקרים שבהם הכרות מקרית (שלא במקרה, כמובן:) סייעה לי ליצור אצלי שינוי משמעותי...

באותה השנה, בליל קיץ חמים, נסענו, הוא ואני, לחוף הצוק. 
אני אוהבת את הים בלילה. בלי השמש שקופחת על ראש, בלי הרבה אנשים, בלי האור שחושף לעתים את כל מה שכולם אחריהם משאירים... רק הים כשהחושך מחבר אותו ברכות אל השמיים והכוכבים.

גם הוא אוהב את הים, ובפגישה שלנו הוא סיפר לי על מסעותיו בתוכו. תיאר לי עולם שלם שמתקיים שם בפנים. סיפר על בעלי החיים, על התחושות, על הצבעים... נכנסנו לים.
"מה יש לך?" הוא שאל אותי

-----------
30 שנה לאחור בזמן...
אני תלמידה בבית ספר יסודי. ילדה סקרנית ומלאת שמחת חיים, 'תופסת גלים' בחוף מכמורת.
מדי פעם דוד איציק (ז"ל) מרים אותי גבוה ו'משגר' אותי היישר לתוך הגלים. אני צוחקת.
בכל פעם שגל מגיע אלי, אני מתמזגת איתו, נותנת לגוף שלי לנוע בקצב ובעצמה שלו. 
ואז, מגיע גל עצום שדוחף את גופי למטה... אני לא מצליחה לעלות בחזרה. משהו לוחץ אותי.

רעש ושקט. בועות. קצף המים. אין מוצא. חושך. פחד. אין אוויר...
-----------

ואני בכלל לא הבחנתי שמשהו בגוף שלי קורה. שכל צעד בתוך הים מכווץ אותו יותר, עושה אותו נוקשה.
הפחד שנצרב בי מאותו הזמן, מסתבר, הפך את ההתכווצות הזאת של הגוף שלי בתוך הים למשהו לכאורה 'טבעי'. רגיל...

חזרתי הביתה ואותו איש חזר אל חייו, אבל המפגש המחודש עם הפחד שלי לא עזב.
טלפון קצר לחברה, סידר סוף שבוע באילת.
לקחתי מדריך צלילה לצלילת ניסיון, ואחרי הכנות הדרגתיות ירדתי איתו לקרקעית הים... 

שקט עטף את כולי. רק צליל נשימותיי דרך הווסת ליווה אותי בגילוי עולם חדש.

מאז, עברתי גם קורס צלילה
ובכל פעם לפני שאני משחררת אוויר מהמאזן ומאפשרת לגופי לשקוע מתחת לפני הים, אני מחייכת לעצמי מבפנים, אומרת לאותו איש 'תודה', ומשננת לעצמי ש"בכל מקום שיש בו פחד, מסתתרת ההזדמנות לגדול" (מתוך: אינדיה מיה, מסע אנושי של אישה אל הודו שלה)

הפחד שלי מהסוף

פעם פחדתי מהסוף. לא שידעתי בדיוק מה זה סוף, אלא שפשוט תרגמתי אותו למוות. ומוות היה חדלון. סוף חיים. 'אין' גדול ולא נודע... ה'אין' הזה הפחיד אותי מאד. 

זה התבטא בכל מיני אופנים וצורות...

נהגתי לאסוף זיכרונות ואירועים, להנציח אותם בדרך כזו או אחרת, כדי שלא ילכו ממני. כדי שלא יאבדו במהלך החיים. האמנתי שאולי ככה אשמור אותם קיימים, גם כאשר אולי זיכרוני יאבד לי ברבות הימים...

נמנעתי מלנחם אבלים. היה לי קשה לפגוש בסוף הבלתי נמנע של כל אחד מאיתנו. היה לי קשה לפגוש את אלה שחווים פרידה מאדם קרוב. היה לי קשה לחשוב אותי חווה פרידה מאדם קרוב.

התאמצתי גם לשמור על מערכות יחסים, גם על כאלה שלא היטיבו עמי... וכשהדברים היו בלתי נסבלים, הייתי פשוט נאלמת, גם נעלמת (לעצמי ולאחרים) מושכת את 'עצמי' מתוך הקשר הזה, רק כדי לא להישיר מבט אל מול הפחד שלי. רק כדי לא לעשות משהו עם זה. עדיף יותר היה 'לשבת על הגדר', סוג של להישאר אבל גם לא, כי לא יכולתי להיפרד. כי האמנתי שפרידה היא סוף. האמנתי שסוף מרגיש כואב. ואני לא רציתי לפגוש בכאב. עוד לא יכולתי להכיל את הסוף. לא יכולתי לקבל אותו, ובעיקר - עוד לא יכולתי לפתוח את עצמי להבנה המלאה יותר של 'סוף'.

"אשר יגורתי - יבוא לי" (איוב ג, כ"ה)

וככל שהפחד הזה ממוות היה נוכח בחיי, כך באו אל חיי האירועים שהפגישו אותי איתו יותר... לאט ובהדרגה הוא החל מחלחל אל חיי, בכל פעם מציג צד אחר שלו, כאילו רוצה לוודא שאחווה אותו מכל צדדיו. 

בהתחלה כל מפגש שלי איתו היה קשה, כי באופן ישיר או עקיף 'נלחמתי' בו... למעשה, נלחמתי באיזו אמונה שלקחתי על עצמי מתישהו בחיים האלה או האחרים, שסוף = מוות = פחד = כאב.

עם הזמן למדתי לחיות עם הסופים, אני עוד לא מתלהבת מהם כמו שאני מתלהבת מההתחלות, אבל לפחות היום אני יודעת שהם נושקים להן ואני חיה גם איתם באהבה ושלום.

האם יהיה לי מספיק אומץ?

הימים חולפים מהר, והתנועה מואצת...
יש בי חלק שרוצה 'להיסחף עם הזרם'. חלק אחר רוצה את המוכר והידוע, שלא ישתנה.

בימים האחרונים אני גם חווה כל כך הרבה ניגודים - התחלות וסיומים, שמחה ועצב, צחוק ובכי, יופי וכיעור... כולם מתערבבים בתוכי יחדיו, מעלים את סף הרגישות שלי ומגבירים את הפחד...

אני שמה לב, שבכל פעם שמשהו מתקדם, הוא בא אלי, כמו שדון ששחררו אותו מהבקבוק, יוצא ועושה סיבוב נוכחות, מביט בי ומחייך. "את רואה, אני עדיין כאן", נדמה לי שככה הוא לי אומר, מפגין את יכולת ההתמדה שלו. 

מעצבן!

לפעמים אני מתכווצת רק מלהרגיש שהוא בדרך... אני תמיד מרגישה כשהוא מתקרב ובא.

לפעמים אני חושבת שאני אמיצה, וכשהוא מגיע אני חורצת את לשוני אל מולו, וכל מה שהוא אומר זוכה לתגובה שלי: "נו, אז מה?!?"

בפעמים אחרות אני עוצמת את העיניים ומדמיינת חזק, חזק שהוא לא כאן. שהוא בכלל לא קיים... אבל כשאני פוקחת אותן בחזרה, אני מגלה שהוא בסוף נשאר להרבה יותר זמן.

לאחרונה גיליתי שהכי טוב זה כשאני נוהגת בו באהבה, עושה אותו חבר שלי... ואז, כשהוא מגיע אלי, אני מקבלת אותו בברכה, מחייכת אליו חיוך גדול ומזמינה אותו להיכנס ולשבת.
"בוא תראה משהו יפה...", אני מציעה לו... 
והוא נענה ברצון להזמנה להיכנס אל תוך עולמי...

"בוא, תראה... תקליק כאן..."

ועכשיו אתם כבר יודעים מה קורה בסוף...

                                                            שיהיה שבוע נפלא,

                                                                    רינה