הגבולות שלנו

כולנו יודעים שהאדם הוא הרבה מעבר למה שלעינינו נגלה.

לאורך שנים גם טפטפו לנו שאנחנו "פאר היצירה".

אבל... איזה מן פאר אנחנו שמנצל רק חלק מזערי מהיכולות שלו?

זה כמו התלמיד ש'אינו ממצה את יכולתו'...

סוקרטס אמר "אני יודע דבר אחד, וזה שאני לא יודע דבר"

וזה לא אומר שהוא, או כל אדם אחר, באמת אינם יודעים דבר,

אלא שככל שאנחנו לומדים ויודעים יותר, אנחנו מבינים שהידיעה שלנו אינה שלמה.

שעל כל גילוי אחד שבא, מצויים מיליארדים נוספים שעוד לא הגענו אליהם.

אבל זה לא אמור לייאש אותנו, אלא יותר לחדד את התובנה

ש... "אנחנו מנהלים את חיינו בגבולות אותם אנו מאפשרים לעצמנו לראות" ("אינדיה מיה")

כן, שאנחנו מאפשרים לעצמנו לראות...

כי יכולת הראייה, ההבנה, או התפישה שלנו, מצויים בידינו,

תלויים גם במידה שבה אנחנו מאפשרים לעצמנו להתנסות.

בואו ניזכר לרגע בפעמים שעצרנו את עצמנו - 

מלעשות משהו?

לנסות משהו?

לעוף על משהו?

להתמודד?

להתגבר על פחד?

להתבטא?

אלה בדיוק הגבולות שאנחנו מאפשרים לעצמנו לראות!

אז מה לעשות?

בכל פעם שנגיע לאיזשהו גבול, או קצה...

בואו נזכור, שמעבר לערפילים יש דבר מה נוסף שאנחנו עוד לא רואים

ואם רק נעז לפרוש את הכנפיים, לאזור אומץ ולקפוץ אל "הלא נודע",

נוכל להרחיב את ההתנסויות שלנו, וגם את הראייה...

נגלה בתוכנו עולמות חדשים.

אז בפעם הבאה שנגיע לאיזה גבול, או שער,

נזכור שהוא אינו נעול,

אלא רק ממתין שנהיה מוכנים לעבור דרכו.

מימוש אישי

הוזמנתי להשתתף בפאנל שעוסק במימוש אישי נשי,

וזה עורר אצלי מחשבות על המימוש האישי שלי.

על המימוש האישי של כל אחד מאתנו...

אז מה זה בכלל מימוש אישי?

בעיני זו הגשמה, או ביטוי, של עולמנו הפנימי בעולמנו החיצוני.

ועל מנת שזה יתאפשר, כל אחד מאתנו קיבל 'כלי', או 'מתנה' שיסייעו בידו.

ואני - כותבת מהיום שלמדתי לחבר אותיות למלים...

מאז שאני זוכרת את עצמי, ביטאתי את עצמי בכתב.

במשך שנים כתבתי את עצמי לעצמי, ושם זה נשאר.

עם הזמן למדתי שהכתיבה יכולה לשמש גם כשער לעולם פנימי

שלא תמיד אנחנו מאפשרים לעצמנו גישה אליו.

היום אני נעזרת בה בתהליכים של התפתחות ואימון אייש.

לעתים, אנחנו לא מצליחים לזהות את הקול הפנימי שבתוכנו

כי עם הזמן התרחקנו מעצמנו, מלאנו את עצמנו

במה ש'מתאים ונכון' לחברה, למשפחה, לבני/בנות הזוג...

והקול הקטן שבפנים הלך ודעך.

לעתים, כל שחסרים לנו הם הדיוק והבהירות של הדברים.

סוקרטס טען שעל כל אחד לדעת את עצמו,

אבל בשביל לעשות את זה, כל אחד צריך לצאת מעצמו, להתרוקן,

להתחיל ללמוד את עצמו כאילו הוא לא יודע על עצמו דבר...

ורק מהמקום הזה הוא יוכל להתחיל לדעת גם אחרים.

כשיצאתי למסע אל הודו, כבר ידעתי שאיני יודעת דבר.

ביקשתי ללמוד מחדש את עצמי, כמו את האחרים ואת העולם...

כשכתבתי את "אינדיה מיה", ידעתי שכל אדם צריך לגלות את עצמו.

גיליתי גם שכולנו דומים, מחוברים ותלויים אחד בשני.

לכן, הבנתי שאם תובנות המסע שלי סייעו לי,

הן בוודאי תוכלנה לסייע לאחרים.

היה זה רק אחרי שעשיתי שימוש בכלי שניתן לי לטובת אחרים,

שחשתי במשמעות האמיתית של מימוש אישי.

היכן בחייך היית רוצה לממש את עצמך?

זוהי חירותנו ואחריותנו

חג הפסח בפתח, וזוהי תקופה מאד מיוחדת, כי אני חוגגת יומולדת.

אבל בעיקר כי זו תקופה של מעבר...

זו תקופה של התקלפות ויציאה החוצה

תקופה של שחרור הישן והמיותר

ובחירה של מה שנכון ויותר מדויק.

זו ההזדמנות שלנו להתוות את הדרך שלנו מחדש...

אבל כדי שנוכל לצלוח את המעבר, נדרשת עבודה...

בשביל זה אנחנו פה, לא?

בלי תמיד לשים לב או להגדיר זאת, אנחנו עבדים,

עבדים של הדחפים הבסיסיים שלנו,

של הרצונות החומריים שלנו, של האגו שלנו...

וכדי שנוכל להתחיל להשתחרר מהעבדות הזאת ולחוות בתוכנו חירות,

אנחנו צריכים להתחיל ולצאת מה'מקומות הקטנים' שלנו.

ולמה אני כותבת את זה?

כי הבטחתי שאשתף בסיבה לכך ש"אינדיה מיה" 

אינה נמכרת בחנויות של "סטימצקי" ו"צומת ספרים"

והגיע הזמן...

לא מעט אנשים מאמינים שהוצאה לאור של ספר, כמו היציאה לאור,

מלווה בהרבה חגיגות ושמחה, בכתבות מפרגנות ובתמונות מחייכות.

זה נכון, אבל זה מלווה גם באחריות יותר גדולה...

את ספרי, "אינדיה מיה", הוצאתי  בהוצאה שהקמתי בשם JOYA

הוצאה לאור שקמה גם על מנת לסייע לאחרים,

להגשים את חלומם ולהוציא לאור את ספרם,

והכי חשוב - מבלי לגזול מהם את זכויות היוצרים.

למה? כי זה צודק!

כי ליוצר הזכות הראשונית והבסיסית על יצירתו.

בעיקר כשהוא גם נושא בהוצאות הרבות הנלוות לכך.

אנשים רבים אינם מכירים את 'סיפור חוק הסופרים'.

לא אלאה אתכם בכל הפרטים, אבל אני מבקשת רק קצת להבהיר...

כשאנחנו קונים ספר באחת מחנויות הספרים הגדולות,

באופן מיידי החנות משלשלת אל כיסה כ-60% מהמחיר ששילמנו.

מתוך ה-40% הנותרים, עובדים לכיסו של המפיץ בין 25-30%.

בהנחה שהוצאת הספרים 'ידידותית' ואינה נוטלת גם היא רווחים מהמכירות,

מה שנשאר עובר ליוצר (לפני תשלום מס ועוד...)

כלומר, אם קנינו ספר במחיר של 75 ש"ח,

ליומר מגיע כ-20 ש"ח בלבד, אותם הוא לא מקבל כמובן מיד...

פעולות השיווק של הספר, מיותר לציין, באחריותו הבלעדית של היוצר.

עכשיו תחשבו... כמה בעצם נשאר ליוצר כשאנחנו רוכשים ספר ב-25 ש"ח?

נכון שזה לא צודק?

אני מודה, יש משהו מאד מפתה בלשים את הספר שלי בחנויות הספרים הגדולות.

ראשית, זה משרת את האגו שלי...

שנית, יש בכך הנצחת 'הרגל'... של כולנו -

להמשיך למכור, או לקנות, בחנויות הספרים

מבלי לעצור ולשאול האם ככה זה נכון וצודק...

יש בכך נוחות מסוימת ש'מרדימה' אותנו.

אני נזכרת במשפט של אלברט אינשטיין, שאמר

שרק מטורף ממשיך לעשות את אותם הדברים ומצפה לקבל תוצאות שונות.

אז מה זה בעצם אומר עלי?

אז מה זה בעצם אומר עלינו כחברה?

חג החירות מדבר על חופש הבחירה שנמצא בידינו

לשנות את עצמנו דרך עבודה פנימית.

הוא מדבר על לצאת מעצמנו ולהפוך אותנו לאנשים יותר טובים -

בשבילנו ובשביל האחרים.

לא להיכנע לאגו שלנו, לפחדים, לקולות או ל'רעשים'...

אני כבר בחרתי השנה

ולכם אני קוראת לצאת גם מאותם המקומות וההרגלים שכבר לא משרתים.

וגם - 

לא לשלם יותר, אבל לשלם ליוצר!

צחוק של ילדים

פעם כשהיינו ילדים קטנים, התנאים החיצוניים היו עבורנו פחות משמעותיים.

דרך העיניים שלנו, אז, הכל היה נראה פשוט ואפשרי. 
המעבר בין צחוק לבכי ושוב לצחוק, ממש כמו בלחיצה על כפתור, היה מיידי.. כאילו שני ביטויי הרגש האלה מסמלים את אותם הדברים.

חיינו בפשטות את כאן ועכשיו, לא היה לנו מושג לגבי 'מחר'. לא ממש הבנו מה זה 'עתיד'.

ואולי זו הסיבה לכך שלא הבחנו ממש בין 'מציאות' ל'דמיון'... לא הגדרנו משהו כ'אפשרי', או 'לא אפשרי'... כל מה שנכח בעולמנו היה - 'רוצה אני!'

בעולם שכזה - הכל עומד לרשותי!
בעולם שכזה - הכל אפשרי!
אז באמת, למה לא לצחוק?

יש משהו שקורה לנו לאורך שנים ש'מוריד לנו' את החיוך מהפנים. שמפחית באופן משמעותי את קולות הצחוק שאנחנו משמיעים...

את האח והאחות שבתמונה פגשתי במסע שלי להימלאיה, בהודו.

"בתוך הצחיחות והשקט של המקום, מהדהד באוזניי קול צחוקם באוויר הפתוח ומפרה אותו, מרעיד את מיתרי ליבי... הם לא מפסיקים לצחוק, ואני אוהבת להרגיש את החיים הפשוטים באמצעותם. להיזכר בצחוק של ילדים... להיזכר בצחוק של הילדים שלי. להיזכר בצחוק של ילדים שלי".
(מתוך ספרי: אינדיה מיה India Mia, מסע אנושי של אישה אל הודו שלה)

אני רוצה לזכור מתי לאחרונה צחקתי צחוק גדול ומשוחרר כמו שילדים יודעים...
מתי לאחרונה צחקתם אתם צחוק כזה?

                                                                                
                                                                                                   שיהיה שבוע טוב,

                                                                                                                  רינה