לפני כמה שנים הכרתי איש יקר.
היה זה אחד מהמקרים שבהם הכרות מקרית (שלא במקרה, כמובן:) סייעה לי ליצור אצלי שינוי משמעותי...
באותה השנה, בליל קיץ חמים, נסענו, הוא ואני, לחוף הצוק.
אני אוהבת את הים בלילה. בלי השמש שקופחת על ראש, בלי הרבה אנשים, בלי האור שחושף לעתים את כל מה שכולם אחריהם משאירים... רק הים כשהחושך מחבר אותו ברכות אל השמיים והכוכבים.
גם הוא אוהב את הים, ובפגישה שלנו הוא סיפר לי על מסעותיו בתוכו. תיאר לי עולם שלם שמתקיים שם בפנים. סיפר על בעלי החיים, על התחושות, על הצבעים... נכנסנו לים.
"מה יש לך?" הוא שאל אותי
-----------
30 שנה לאחור בזמן...
אני תלמידה בבית ספר יסודי. ילדה סקרנית ומלאת שמחת חיים, 'תופסת גלים' בחוף מכמורת.
מדי פעם דוד איציק (ז"ל) מרים אותי גבוה ו'משגר' אותי היישר לתוך הגלים. אני צוחקת.
בכל פעם שגל מגיע אלי, אני מתמזגת איתו, נותנת לגוף שלי לנוע בקצב ובעצמה שלו.
ואז, מגיע גל עצום שדוחף את גופי למטה... אני לא מצליחה לעלות בחזרה. משהו לוחץ אותי.
רעש ושקט. בועות. קצף המים. אין מוצא. חושך. פחד. אין אוויר...
-----------
ואני בכלל לא הבחנתי שמשהו בגוף שלי קורה. שכל צעד בתוך הים מכווץ אותו יותר, עושה אותו נוקשה.
הפחד שנצרב בי מאותו הזמן, מסתבר, הפך את ההתכווצות הזאת של הגוף שלי בתוך הים למשהו לכאורה 'טבעי'. רגיל...
חזרתי הביתה ואותו איש חזר אל חייו, אבל המפגש המחודש עם הפחד שלי לא עזב.
טלפון קצר לחברה, סידר סוף שבוע באילת.
לקחתי מדריך צלילה לצלילת ניסיון, ואחרי הכנות הדרגתיות ירדתי איתו לקרקעית הים...
שקט עטף את כולי. רק צליל נשימותיי דרך הווסת ליווה אותי בגילוי עולם חדש.
מאז, עברתי גם קורס צלילה
ובכל פעם לפני שאני משחררת אוויר מהמאזן ומאפשרת לגופי לשקוע מתחת לפני הים, אני מחייכת לעצמי מבפנים, אומרת לאותו איש 'תודה', ומשננת לעצמי ש"בכל מקום שיש בו פחד, מסתתרת ההזדמנות לגדול" (מתוך: אינדיה מיה, מסע אנושי של אישה אל הודו שלה)
