Transfear

Transfear

יום רביעי, 9 באפריל 2014

זוהי חירותנו ואחריותנו


חג הפסח בפתח, וזוהי תקופה מאד מיוחדת, כי אני חוגגת יומולדת.
אבל בעיקר כי זו תקופה של מעבר...
זו תקופה של התקלפות ויציאה החוצה
תקופה של שחרור הישן והמיותר
ובחירה של מה שנכון ויותר מדויק.
זו ההזדמנות שלנו להתוות את הדרך שלנו מחדש...

אבל כדי שנוכל לצלוח את המעבר, נדרשת עבודה...
בשביל זה אנחנו פה, לא?
בלי תמיד לשים לב או להגדיר זאת, אנחנו עבדים,
עבדים של הדחפים הבסיסיים שלנו,
של הרצונות החומריים שלנו, של האגו שלנו...
וכדי שנוכל להתחיל להשתחרר מהעבדות הזאת ולחוות בתוכנו חירות,
אנחנו צריכים להתחיל ולצאת מה'מקומות הקטנים' שלנו.

ולמה אני כותבת את זה?
כי הבטחתי שאשתף בסיבה לכך ש"אינדיה מיה" 
אינה נמכרת בחנויות של "סטימצקי" ו"צומת ספרים"
והגיע הזמן...
לא מעט אנשים מאמינים שהוצאה לאור של ספר, כמו היציאה לאור,
מלווה בהרבה חגיגות ושמחה, בכתבות מפרגנות ובתמונות מחייכות.
זה נכון, אבל זה מלווה גם באחריות יותר גדולה...

את ספרי, "אינדיה מיה", הוצאתי  בהוצאה שהקמתי בשם JOYA
הוצאה לאור שקמה גם על מנת לסייע לאחרים,
להגשים את חלומם ולהוציא לאור את ספרם,
והכי חשוב - מבלי לגזול מהם את זכויות היוצרים.
למה? כי זה צודק!
כי ליוצר הזכות הראשונית והבסיסית על יצירתו.
בעיקר כשהוא גם נושא בהוצאות הרבות הנלוות לכך.

אנשים רבים אינם מכירים את 'סיפור חוק הסופרים'.
לא אלאה אתכם בכל הפרטים, אבל אני מבקשת רק קצת להבהיר...
כשאנחנו קונים ספר באחת מחנויות הספרים הגדולות,
באופן מיידי החנות משלשלת אל כיסה כ-60% מהמחיר ששילמנו.
מתוך ה-40% הנותרים, עובדים לכיסו של המפיץ בין 25-30%.
בהנחה שהוצאת הספרים 'ידידותית' ואינה נוטלת גם היא רווחים מהמכירות,
מה שנשאר עובר ליוצר (לפני תשלום מס ועוד...)
כלומר, אם קנינו ספר במחיר של 75 ש"ח,
ליומר מגיע כ-20 ש"ח בלבד, אותם הוא לא מקבל כמובן מיד...
פעולות השיווק של הספר, מיותר לציין, באחריותו הבלעדית של היוצר.
עכשיו תחשבו... כמה בעצם נשאר ליוצר כשאנחנו רוכשים ספר ב-25 ש"ח?
נכון שזה לא צודק?

אני מודה, יש משהו מאד מפתה בלשים את הספר שלי בחנויות הספרים הגדולות.
ראשית, זה משרת את האגו שלי...
שנית, יש בכך הנצחת 'הרגל'... של כולנו -
להמשיך למכור, או לקנות, בחנויות הספרים
מבלי לעצור ולשאול האם ככה זה נכון וצודק...
יש בכך נוחות מסוימת ש'מרדימה' אותנו.
אני נזכרת במשפט של אלברט אינשטיין, שאמר
שרק מטורף ממשיך לעשות את אותם הדברים ומצפה לקבל תוצאות שונות.
אז מה זה בעצם אומר עלי?
אז מה זה בעצם אומר עלינו כחברה?

חג החירות מדבר על חופש הבחירה שנמצא בידינו
לשנות את עצמנו דרך עבודה פנימית.
הוא מדבר על לצאת מעצמנו ולהפוך אותנו לאנשים יותר טובים -
בשבילנו ובשביל האחרים.
לא להיכנע לאגו שלנו, לפחדים, לקולות או ל'רעשים'...
אני כבר בחרתי השנה
ולכם אני קוראת לצאת גם מאותם המקומות וההרגלים שכבר לא משרתים.
וגם - 
לא לשלם יותר, אבל לשלם ליוצר!

יום חמישי, 13 במרץ 2014

מסירה את המסיכה... ומתפשטת


כל הארץ מלאה בצבעים ובקולות של רעשנים
ילדות מסתובבות בשמלות של נסיכות או פיות,
כתר על הראש, שרביט ביד ונצנצים על הפנים.
ילדים שפעם היו מתגאים במדים של שוטרים או חיילים,
עטים על עצמם גלימות, מסכות ופאות
של דמויות דמיוניות כאלה או אחרות...

ולמה אתחפש אני השנה?

האמת, יש משהו מלהיב בלשים על עצמי תחפושת
להיות מישהי אחרת
לפעמים זה הרצון להיות יפה כלפי חוץ
לפעמים זה הרצון לבטא יצירתיות
ואולי גם להרגיש מיוחדת.
לפעמים זה הרצון להיות 'אני',
או לפחות מה שאני תופשת כ'אני'....
ובפעמים אחרות זה הרצון להעז ולהיות
מה שאני לא מרשה לעצמי להיות בחיי היומיום,
אבל אולי בעצם... זה יבטא הכי את מה שאני.

אז מי אני?

בפורים הזה אני מוותרת על התחפושת והמסיכה.
בפורים הזה אני אפילו מוותרת על האיפור 
אבל משאירה את המראה... 
אני מבקשת להישיר מבט פנימה ולאתר אותן -
את כל המסכות והתחפושות
שאני משתמשת בהן לאורך כל השנה,
לקלף אותן מעלי אחת אחרי השנייה
ולהתבונן בפנים גלויות במראה...

השנה בפורים, אני בוחרת להסיר את המסכות ולשחרר את הפרפר שבתוכי לחופשי.

ומה איתך?


שיהיה חג פורים שמח ומאושר!






יום רביעי, 5 בפברואר 2014

להתחיל במקום שבו נמצאים

פעמים רבות אני רוצה לעשות משהו, להתחיל משהו, לשנות משהו... ופשוט מתעכבת... לכאורה, אני אומרת לעצמי שאני לא יודעת מהיכן להתחיל.

בפעמים מסוימות, אני ממציאה לעצמי שתנאי כזה או אחר צריך להתקיים לפני שאוכל להתחיל...
בפעמים אחרות, אני ממציאה לעצמי שיש עוד כמה דברים שצריכים קרות לפני שאוכל להרשות לעצמי להיות...
אני כותבת ש"אני ממציאה לעצמי", כי אם אהיה כנה אם עצמי, אודה שבעצם הכל תירוצים.הרי אפשר תמיד להתחיל מהמקום שבאותו הרגע נמצאים.
אז נכון, זה לא תמיד אידיאלי.
ונכון, אני גם לא תמיד במצב הכי טוב שלי... ואולי אני גם לא ממש 'מוכנה' כמו שהייתי רוצה להיות.
אבל אני יכולה לפחות לעשות את הצעד הראשון.
אז למה להמתין למחר, אם אפשר להתחיל לעשות זאת כבר עכשיו?

פמה צ'ודרון, נזירה בודהיסטית ממוצא אמריקאי, כתבה בספרה "התחילו במקום שבו אתם נמצאים", שיר שמדייק בעיניי את כוחו של הרגע הזה.

אז למה אתם מחכים?

"לעולם אני כאן.
שוכנת ברגע הזה.

הגוף כאן.
הנשימה כאן.
העכשיו - גם הוא כאן.
איפה עוד הוא יכול להימצא?
אין מקום אחר.
לעכשיו.
אין מקום אחר.
לי.
איני יכולה אלא להיות כאן.
בחירה? גזירת גורל?

אבל המחשבות בשלהן,
נודדות.
ואני, כמעט כבולה, מפליגה עמן:
אל מחוזות האתמול והמחר,
אל שדות הפחד והתשוקה,
אל מרחבי ה'בעד' וה'נגד',
אל עולמות ה'אני' וה'אחר'.

והרוח שסועה ומסוכסכת.
מבקשת לאחוז בנעים, לבל יחמוק ממני. 
מבקשת לגרש את הבלתי נעים, לבל ישכון בלבי לנצח.
סכסוך הרוח מתעתע ומתעצם,
וכמו עוקר את קיומי מן הכאן הזה,
שהוא עכשיו,
שהוא ביתי,
ולי - הרי אין בית אחר.

ולו יכולתי לעמוד בלב הסערה,
רוחי בעין רוחה,
ולו יכולתי לשכון בתוככי ה'ככה' הזה
של הרגע הזה,
בתוך תוכה של השניות,
ומעט מעבר לכל ה'זה-מול-זה',
לו יכולתי להיות כאן,
רק 'כאן',
כל כולי
'כאן',
שוכנת בשלמות
בתך הנשימה ששוכנת בי,
היא השכינה ואני לא משכן,
ואנחנו לא שתיים,
ואולי אחת,
לו יכולתי - בלא לאחוז,
בלא להדוף,
רק להיות.

להיות פשוט,
ופשוט להיות,
להיות ככה,
כמו שהנני,
בלא 'כמו',
בלא 'רק',
בלא 'פשוט',
רק הנני
[ואפילו בלא 'הנני' זה];
לו יכולתי,
כי אז הייתי 'אני',
זו שהנני,
ממילא.
זו שמסבת לעצמה,
זו שחושקת,
זו שהודפת.
ולו הניחה זו לאחיזה,
ולו ויתרה על ההדיפה,
ולו הסכימה היא-אני
להיות כאן
ומכאן להתחיל,
כי אז - אז היה מה שהיה:
רק
מה
שהיה.

ואולי לא כך:
כי אם 
'יהיה 
מה שיש',
כאן".

(התחילו במקום שבו אתם נמצאים, פמה צ'ודרון. עמ' 9-12)



יום שבת, 18 בינואר 2014

איך הפכתי פחד גדול לאחד ממקורות השקט שלי



לפני כמה שנים הכרתי איש יקר.
היה זה אחד מהמקרים שבהם הכרות מקרית (שלא במקרה, כמובן:) סייעה לי ליצור אצלי שינוי משמעותי...

באותה השנה, בליל קיץ חמים, נסענו, הוא ואני, לחוף הצוק. 
אני אוהבת את הים בלילה. בלי השמש שקופחת על ראש, בלי הרבה אנשים, בלי האור שחושף לעתים את כל מה שכולם אחריהם משאירים... רק הים כשהחושך מחבר אותו ברכות אל השמיים והכוכבים.

גם הוא אוהב את הים, ובפגישה שלנו הוא סיפר לי על מסעותיו בתוכו. תיאר לי עולם שלם שמתקיים שם בפנים. סיפר על בעלי החיים, על התחושות, על הצבעים... נכנסנו לים.
"מה יש לך?" הוא שאל אותי

-----------
30 שנה לאחור בזמן...
אני תלמידה בבית ספר יסודי. ילדה סקרנית ומלאת שמחת חיים, 'תופסת גלים' בחוף מכמורת.
מדי פעם דוד איציק (ז"ל) מרים אותי גבוה ו'משגר' אותי היישר לתוך הגלים. אני צוחקת.
בכל פעם שגל מגיע אלי, אני מתמזגת איתו, נותנת לגוף שלי לנוע בקצב ובעצמה שלו. 
ואז, מגיע גל עצום שדוחף את גופי למטה... אני לא מצליחה לעלות בחזרה. משהו לוחץ אותי.

רעש ושקט. בועות. קצף המים. אין מוצא. חושך. פחד. אין אוויר...
-----------

ואני בכלל לא הבחנתי שמשהו בגוף שלי קורה. שכל צעד בתוך הים מכווץ אותו יותר, עושה אותו נוקשה.
הפחד שנצרב בי מאותו הזמן, מסתבר, הפך את ההתכווצות הזאת של הגוף שלי בתוך הים למשהו לכאורה 'טבעי'. רגיל...

חזרתי הביתה ואותו איש חזר אל חייו, אבל המפגש המחודש עם הפחד שלי לא עזב.
טלפון קצר לחברה, סידר סוף שבוע באילת.
לקחתי מדריך צלילה לצלילת ניסיון, ואחרי הכנות הדרגתיות ירדתי איתו לקרקעית הים... 

שקט עטף את כולי. רק צליל נשימותיי דרך הווסת ליווה אותי בגילוי עולם חדש.

מאז, עברתי גם קורס צלילה
ובכל פעם לפני שאני משחררת אוויר מהמאזן ומאפשרת לגופי לשקוע מתחת לפני הים, אני מחייכת לעצמי מבפנים, אומרת לאותו איש 'תודה', ומשננת לעצמי ש"בכל מקום שיש בו פחד, מסתתרת ההזדמנות לגדול" (מתוך: אינדיה מיה, מסע אנושי של אישה אל הודו שלה)

יום שבת, 11 בינואר 2014

הפחד שלי מהסוף

פעם פחדתי מהסוף. לא שידעתי בדיוק מה זה סוף, אלא שפשוט תרגמתי אותו למוות. ומוות היה חדלון. סוף חיים. 'אין' גדול ולא נודע... ה'אין' הזה הפחיד אותי מאד. 

זה התבטא בכל מיני אופנים וצורות...

נהגתי לאסוף זיכרונות ואירועים, להנציח אותם בדרך כזו או אחרת, כדי שלא ילכו ממני. כדי שלא יאבדו במהלך החיים. האמנתי שאולי ככה אשמור אותם קיימים, גם כאשר אולי זיכרוני יאבד לי ברבות הימים...

נמנעתי מלנחם אבלים. היה לי קשה לפגוש בסוף הבלתי נמנע של כל אחד מאיתנו. היה לי קשה לפגוש את אלה שחווים פרידה מאדם קרוב. היה לי קשה לחשוב אותי חווה פרידה מאדם קרוב.

התאמצתי גם לשמור על מערכות יחסים, גם על כאלה שלא היטיבו עמי... וכשהדברים היו בלתי נסבלים, הייתי פשוט נאלמת, גם נעלמת (לעצמי ולאחרים) מושכת את 'עצמי' מתוך הקשר הזה, רק כדי לא להישיר מבט אל מול הפחד שלי. רק כדי לא לעשות משהו עם זה. עדיף יותר היה 'לשבת על הגדר', סוג של להישאר אבל גם לא, כי לא יכולתי להיפרד. כי האמנתי שפרידה היא סוף. האמנתי שסוף מרגיש כואב. ואני לא רציתי לפגוש בכאב. עוד לא יכולתי להכיל את הסוף. לא יכולתי לקבל אותו, ובעיקר - עוד לא יכולתי לפתוח את עצמי להבנה המלאה יותר של 'סוף'.

"אשר יגורתי - יבוא לי" (איוב ג, כ"ה)

וככל שהפחד הזה ממוות היה נוכח בחיי, כך באו אל חיי האירועים שהפגישו אותי איתו יותר... לאט ובהדרגה הוא החל מחלחל אל חיי, בכל פעם מציג צד אחר שלו, כאילו רוצה לוודא שאחווה אותו מכל צדדיו. 

בהתחלה כל מפגש שלי איתו היה קשה, כי באופן ישיר או עקיף 'נלחמתי' בו... למעשה, נלחמתי באיזו אמונה שלקחתי על עצמי מתישהו בחיים האלה או האחרים, שסוף = מוות = פחד = כאב.

עם הזמן למדתי לחיות עם הסופים, אני עוד לא מתלהבת מהם כמו שאני מתלהבת מההתחלות, אבל לפחות היום אני יודעת שהם נושקים להן ואני חיה גם איתם באהבה ושלום.



יום ראשון, 29 בדצמבר 2013

האם יהיה לי מספיק אומץ?

הימים חולפים מהר, והתנועה מואצת...
יש בי חלק שרוצה 'להיסחף עם הזרם'. חלק אחר רוצה את המוכר והידוע, שלא ישתנה.

בימים האחרונים אני גם חווה כל כך הרבה ניגודים - התחלות וסיומים, שמחה ועצב, צחוק ובכי, יופי וכיעור... כולם מתערבבים בתוכי יחדיו, מעלים את סף הרגישות שלי ומגבירים את הפחד...

אני שמה לב, שבכל פעם שמשהו מתקדם, הוא בא אלי, כמו שדון ששחררו אותו מהבקבוק, יוצא ועושה סיבוב נוכחות, מביט בי ומחייך. "את רואה, אני עדיין כאן", נדמה לי שככה הוא לי אומר, מפגין את יכולת ההתמדה שלו. 
מעצבן!

לפעמים אני מתכווצת רק מלהרגיש שהוא בדרך... אני תמיד מרגישה כשהוא מתקרב ובא.
לפעמים אני חושבת שאני אמיצה, וכשהוא מגיע אני חורצת את לשוני אל מולו, וכל מה שהוא אומר זוכה לתגובה שלי: "נו, אז מה?!?"
בפעמים אחרות אני עוצמת את העיניים ומדמיינת חזק, חזק שהוא לא כאן. שהוא בכלל לא קיים... אבל כשאני פוקחת אותן בחזרה, אני מגלה שהוא בסוף נשאר להרבה יותר זמן.

לאחרונה גיליתי שהכי טוב זה כשאני נוהגת בו באהבה, עושה אותו חבר שלי... ואז, כשהוא מגיע אלי, אני מקבלת אותו בברכה, מחייכת אליו חיוך גדול ומזמינה אותו להיכנס ולשבת.
"בוא תראה משהו יפה...", אני מציעה לו... 
והוא נענה ברצון להזמנה להיכנס אל תוך עולמי...
"בוא, תראה... תקליק כאן..."



ועכשיו אתם כבר יודעים מה קורה בסוף...

                                                            שיהיה שבוע נפלא,

                                                                    רינה

יום ראשון, 22 בדצמבר 2013

צחוק של ילדים


פעם כשהיינו ילדים קטנים, התנאים החיצוניים היו עבורנו פחות משמעותיים.
דרך העיניים שלנו, אז, הכל היה נראה פשוט ואפשרי. 
המעבר בין צחוק לבכי ושוב לצחוק, ממש כמו בלחיצה על כפתור, היה מיידי.. כאילו שני ביטויי הרגש האלה מסמלים את אותם הדברים.
חיינו בפשטות את כאן ועכשיו, לא היה לנו מושג לגבי 'מחר'. לא ממש הבנו מה זה 'עתיד'.
ואולי זו הסיבה לכך שלא הבחנו ממש בין 'מציאות' ל'דמיון'... לא הגדרנו משהו כ'אפשרי', או 'לא אפשרי'... כל מה שנכח בעולמנו היה - 'רוצה אני!'
בעולם שכזה - הכל עומד לרשותי!
בעולם שכזה - הכל אפשרי!
אז באמת, למה לא לצחוק?

יש משהו שקורה לנו לאורך שנים ש'מוריד לנו' את החיוך מהפנים. שמפחית באופן משמעותי את קולות הצחוק שאנחנו משמיעים...

את האח והאחות שבתמונה פגשתי במסע שלי להימלאיה, בהודו.

"בתוך הצחיחות והשקט של המקום, מהדהד באוזניי קול צחוקם באוויר הפתוח ומפרה אותו, מרעיד את מיתרי ליבי... הם לא מפסיקים לצחוק, ואני אוהבת להרגיש את החיים הפשוטים באמצעותם. להיזכר בצחוק של ילדים... להיזכר בצחוק של הילדים שלי. להיזכר בצחוק של ילדים שלי".
(מתוך ספרי: אינדיה מיה India Mia, מסע אנושי של אישה אל הודו שלה)

אני רוצה לזכור מתי לאחרונה צחקתי צחוק גדול ומשוחרר כמו שילדים יודעים...
מתי לאחרונה צחקתם אתם צחוק כזה?

                                                                                
                                                                                                   שיהיה שבוע טוב,

                                                                                                                  רינה