הפחד מהלא נודע

מרבית בני האדם, אם לא כולם, מעדיפים להרגיש שהם עומדים עם שתי רגליים על הקרקע היציבה.

הם רוצים להתקדם ולהיות בתנועה, אבל להרגיש שהם בטוחים בתוכה.

גם כשאנחנו בוחרים 'לעוף', מרביתנו מעדיפים לעשות את זה בגבולות הפחות או יותר מוכרים.

אנחנו מעדיפים שתהיה לנו ודאות בחיים.

אנחנו מעדיפים למזער סיכונים, כדי שנוכל לשמור אותנו 'בטוחים'.

הפחד מהלא נודע הוא אחד מהפחדים הכי גדולים שלנו.

הוא אחד מהפחדים שמנהלים את חיינו, לעתים באופן בלתי מודע.

נסו להיזכר ברגעים שבהם חסרה לכם ודאות לגבי משהו או מישהו:

איבדתם את מקום העבודה, ואין לכם מושג מה תעשו, איך ומתי תמצאו עבודה חדשה...

הסתיימה מערכת יחסים עם בן/בת זוג, ואין לכם מושג איך ייראה המחר בלעדיו, או בלעדיה... 

אתם בהריון, או שילדתם ילד ראשון, ואתם לא מכירים את מה שפעם נקראו "החיים שלכם"...

עזבתם או מכרתם בית, ועדיין לא מצאתם את הבית שלכם החדש...

עברתם עיר, מדינה...

כשהפחד מהלא נודע משתק אותנו, הוא יכול להשאיר אותנו בכל אותם המקומות המוכרים,

בהם אנחנו מרגישים אולי בנוח, אבל לא מתקדמים, או מתפתחים.

אבל התפתחות היא חלק בלתי נפרד מהחיים, ולפעמים אי אפשר לעצור, או להימנע משינוי...

אז איך בכל זאת אפשר ללכת קדימה בעיניים עצומות?

- תרגלו להחליף את הפחד מהלא נודע בסקרנות... לגבי מה יקרה? את מי נפגוש? איך נרגיש? מה נחווה?
   נסו להכניס לתוך הסקרנות הזאת התלהבות ומחשבה חיובית.

- למדו לסמוך על עצמכם, על קולכם הפנימי... סמכו על עצמכם שתרגישו מה נכון לכם בדרך... 

- זכרו שכש'הלא נודע' נוכח בחייכם, זה אומר שגם כל האפשרויות פתוחות בפניכם!

("הלא נודע משאיר עבורנו את כל האפשרויות פתוחות"  - מתוך: "אינדיה מיה")

ההחלטות שאנחנו מקבלים בחיים

החיים שלנו מלאים בהחלטות קטנות כגדולות...

למעשה, אם נתבונן קצת יותר מקרוב על חיי היומיום שלנו,
נגלה שהם מורכבים מאלפי החלטות שאנחנו לא נותנים עליהן את הדעת...
הם נקראים אולי הרגלים? אוטומטים? אנחנו יכולים לקרוא להם איך שאנחנו רוצים...

חלק מההחלטות שאנחנו מקבלים, מתגלות עם הזמן כמשמעותיות יותר.

חלקן האחר, אנחנו פשוט לא יודעים... זה לא תמיד נגלה או נראה.

לפעמים אנחנו מקבלים החלטות שאנחנו מגדירים אותן כ'טובות'...
בפעמים אחרות אנחנו מקבלים החלטות שמאוחר יותר אנחנו מכנים אותן כ'החלטות שגויות'.

אבל תודו, שאין יותר כואב מלגלות, בדיעבד, שבחרנו במשהו שהיה נדמה לנו שהוא חשוב באותו הזמן,

ותוך כדי כך גם ויתרנו על משהו שהסתבר כמשהו חשוב הרבה יותר.

אז איך נוכל לדעת, או לפחות להתקרב לאפשרות לקבל החלטות נכונות? לעשות בחירות 'טובות יותר'? 

התשובה הכי כנה היא שאי אפשר לדעת במאה אחוז...

אבל כדי להגדיל את הסיכוי שלנו לקבל החלטה שתקדם ותשרת אותנו, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו שתי שאלות דרכן אפשר לבחון את הדברים:

1. האם הבחירה שלי משרתת צורך, או רצון זמני שלי, או שמתייחסת למשהו יותר קבוע? 

2. האם הבחירה שלי נכונה רק לטווח הקצר, או גם לטווח הרחוק?

המענה על שתי השאלות האלה, יכול אולי לסייע לנו לראות את הדברים באופן קצת יותר רחב...

אז מה אתם מחליטים עכשיו?

הגבולות שלנו

כולנו יודעים שהאדם הוא הרבה מעבר למה שלעינינו נגלה.

לאורך שנים גם טפטפו לנו שאנחנו "פאר היצירה".

אבל... איזה מן פאר אנחנו שמנצל רק חלק מזערי מהיכולות שלו?

זה כמו התלמיד ש'אינו ממצה את יכולתו'...

סוקרטס אמר "אני יודע דבר אחד, וזה שאני לא יודע דבר"

וזה לא אומר שהוא, או כל אדם אחר, באמת אינם יודעים דבר,

אלא שככל שאנחנו לומדים ויודעים יותר, אנחנו מבינים שהידיעה שלנו אינה שלמה.

שעל כל גילוי אחד שבא, מצויים מיליארדים נוספים שעוד לא הגענו אליהם.

אבל זה לא אמור לייאש אותנו, אלא יותר לחדד את התובנה

ש... "אנחנו מנהלים את חיינו בגבולות אותם אנו מאפשרים לעצמנו לראות" ("אינדיה מיה")

כן, שאנחנו מאפשרים לעצמנו לראות...

כי יכולת הראייה, ההבנה, או התפישה שלנו, מצויים בידינו,

תלויים גם במידה שבה אנחנו מאפשרים לעצמנו להתנסות.

בואו ניזכר לרגע בפעמים שעצרנו את עצמנו - 

מלעשות משהו?

לנסות משהו?

לעוף על משהו?

להתמודד?

להתגבר על פחד?

להתבטא?

אלה בדיוק הגבולות שאנחנו מאפשרים לעצמנו לראות!

אז מה לעשות?

בכל פעם שנגיע לאיזשהו גבול, או קצה...

בואו נזכור, שמעבר לערפילים יש דבר מה נוסף שאנחנו עוד לא רואים

ואם רק נעז לפרוש את הכנפיים, לאזור אומץ ולקפוץ אל "הלא נודע",

נוכל להרחיב את ההתנסויות שלנו, וגם את הראייה...

נגלה בתוכנו עולמות חדשים.

אז בפעם הבאה שנגיע לאיזה גבול, או שער,

נזכור שהוא אינו נעול,

אלא רק ממתין שנהיה מוכנים לעבור דרכו.

להיות אדם חופשי

החודש חלים חג פסח, יום השואה ויום העצמאות.
כולם עוסקים בחופש ובחירות האדם. 

גם אותי מעסיק המסע הזה אל תחושת החופש הפנימי שלי, שלך, שלנו...
במסע שלי עד כה, גיליתי שחופש הוא ערך שרבים מייחלים אליו, אך מעטים מממשים אותו.

אז מה זה חופש? האם האדם נולד חופשי, או שמא החופש הוא תוצאה של פעולה או מאמץ?
מה כובל אותנו ומפריד בינינו לבין תחושת החופש שאנחנו כה מייחלים לה?

את התשובות לכל אלה ועוד, אני מזמינה אותך לקרוא בכתבה "להיות אדם חופשי"
שהתפרסמה החודש במגזין "חיים אחרים". 

לקריאת הכתבה לחץ כאן.

לטפל במטפל

איור: צ' לב טוב

"המטפל והמאמן האישי מקבלים בהכשרתם כלים וניסיון שמאפשרים להם לסייע לאחרים בדרכם, וגם לעצמם.

ואולם, עם השנים רבים מהם דוחקים את הטיפול בעצמם למקום שולי וכך חוטאים למטופליהם ולעצמם"

כאן אתם יכולים לקרוא על ארבע גישות שיכולות לסייע למטפלים לתמוך בעצמם כבני אדם וללמוד מתהליך הטיפול באחרים - מיינדפולנס (תודעה), אמבודימנט (הקשבה לגוף), תרפיה באמנות וכתיבה אינטואיטיבית.

לקריאת הכתבה המלאה, לחץ כאן

(מתוך המגזין: "חיים אחרים", גליון 222)

גורו - מורה לחיים

"כל אדם זקוק למורה רוחני בנקודה מסוימת בדרך הרוחנית שלו שיסייע לו להתעלות מעל לעצמי שלו", נאמר בספר "הסודות האבודים של אטלנטיס", אבל מה לעשות שהמושג "גורו", או "מורה רוחני" הפך להיות שנוי במחלוקת בשנים האחרונות. מצד אחד, יש מורים רוחניים גדולים וידועים שהובילו באהבה מאות, אלפי ואפילו מליוני אנשים בדרכם הרוחנית, ומצד שני, יש מתחזים ונוכלים שגרמו נזק עמוק למאמיניהם. 

אז מהו גורו? מהם יחסי מורה-תלמיד נכונים וכיצד בוחרים מורה טוב ואמיתי?

לקריאת הכתבה המלאה לחץ כאן

(מתוך המגזין: "חיים אחרים", גיליון 220)

הגוף מדבר

רבות דובר על הקשר ההדוק בין הגוף לנפש ועל כך ששניהם מתבטאים יחד כחלק מההוויה השלמה.
אתם מוזמנים לקרוא, כאן, על מה קורה כשאין התאמה בינינו לבין האמת שלנו, כשאיננו קשובים לעצמנו, או כשאנחנו מפרים את האיזון הפנימי שלנו... ובעיקר מה אפשר לעשות עם זה.
כל זאת בכתבה שהתפרסמה במגזין "חיים אחרים".

לקריאת הכתבה

ריקוד החיים

"ביודנסה" בעברית, היא "ריקוד החיים".
אתם מוזמנים לקרוא על שיטה של אינטגרציה רגשית,
של התחדשות ולימוד מחדש של תפקודי החיים המקוריים.
את הכתבה שהתפרסמה במגזין "חיים אחרים",
תוכלו לקרוא כאן.

הדברים שאני רוצה...

כמה פעמים בחיים אנחנו אומרים לעצמנו שאם היה לנו כסף,
היינו עושים את זה ואת זה ואת זה... וקונים את זה ואת זה ואת זה...
וזה רק הכסף שחסר, מונע מאיתנו את כל הדברים האלה שאנחנו רוצים.
ואנחנו בטוחים שאם היה לנו אז הכל היה משתנה עבורנו בחיים.
שהיינו יותר מאושרים. שהיה לנו יותר טוב...

לא מזמן קיבלתי מתנה - ספר קטן וחמוד בשם "הדברים שאני רוצה" (מאת גרגואר דלקור)
לכאורה סיפור נחמד על חייה של אישה בת 47...
תוך כדי קריאה אני מבינה למה על הכריכה כתוב "רב המכר המפתיע של השנה"

ז'וסלין, גבורת הסיפור, חיה חיים פשוטים ושגרתיים.
כמו רבים, גם היא חווה משברים בחיי הנישואין, אבל היא לא מוותרת...
עם השנים היא לומדת לאהוב גם את הדברים הקטנים שבו.
"אהבתי את האופן שבו הדברים הבינוניים נעשו יפים בעינינו..."
האהבה שלה מתבטאת גם בכך שהיא חולמת להגשים את החלומות שלו,
"הדברים היפים שמרככים את החיים ומשככים את הכאב, כמו פורשה קאיין,
ג'יימס בונס ואישה יפה..."

יום אחד היא מגלה שהיא הזוכה הגדולה בלוטו  - 18,547,301 אירו ו-28 סנט.
היא אוספת את הצ'ק השמן שיכול להגשים לה ולרבים אחרים את החלומות,
אף אחד לא יודע על כך, גם לא בעלה.
היא עורכת רשימות של הדברים שהיא רוצה. 
היא עורכת רשימות של הדברים שהיא צריכה... 
ומגלה ש"הצרכים שלנו הם חלומות קטנים, יומיומיים.
המטלות הקטנות שלנו ששולחות אותנו אל המחר אל אחר הצהריים, אל העתיד.
השום-כלומים הקטנים שנקנה בשבוע הבא, ושמאפשרים לנו להאמין שבשבוע הבא עדיין נחיה".

היא מתבוננת בכל אותם הדברים שהיא מעריכה בחייה,
אלה שגורמים לה להיות מאושרת...
"במשך חיים שלמים אנחנו ממלאים בית, וכשהבית מלא אנחנו שוברים דברים
כדי להחליפם באחרים, כדי שלמחרת יהיה לנו מה לעשות. אפילו את בני הזוג שלנו
אנחנו מעיזים לשבור כדי לראות השתלשלות אחרת, עתיד אחר, בית אחר.
חיים אחרים שצריך למלא".

מה תעשה ז'וסלין עם הכסף הזה? האם היא תגשים את החלומות שלה?
האם היא תבחר לצאת לחיים אחרים?

אני לא אספר את מה שקרה בתוך העלילה,
רק אציין שהספר מעורר הרבה מחשבות בנוגע לרצונות שלנו,
לתפישות החיים שלנו, לתפישת האושר שלנו... 
הוא גרם לי לחשוב על הדברים שאני רוצה
הוא גרם לי לדייק את הדברים שאני באמת רוצה...

אז מה אתם אומרים - כסף יכול לעשות אתכם מאושרים?

ימים של חושך, ימים של חופשה והחופש לבחור

החודש תהיתי מספר פעמים אם לכתוב, או שלא
הימים הכואבים והעצובים האלה,
עמעמו כמעט את כל השאר... הפכו אותו לשולי...

תכננתי לכתוב על החופש שלנו לבחור,
גם כשהשגרה מתערערת כשהילדים יוצאים לחופשה.
אבל...
תכניות לחוד, והמציאות היא מה שמביאים לנו החיים.

השגרה שלנו אמנם התערערה, רק לא בצורה שחשבתי.
זה מזכיר לי להתמקד במהות, ופחות בצורה החיצונית של הדברים...

והחיים, והביאו לנו ימים של מלחמה.
ימים מורכבים עד כדי כך שההתמודדות עם החופשה של הילדים
נראית כעת כל כך זניחה.
זה מחדד את ההבנה עד כמה שהכל יחסי...

בשבועות האחרונים יש רגעים כי נדמה
שמידת הרוע האנושי בעולם הזה מגיעה לשיאים חדשים,
חושפת מקומות אפלים (תרתי משמע)
ומעירה בתוכנו לא מעט פחד קיומי - אישי ולאומי.

אלו ימים קשים וסוערים מאד

שמפגישים אותנו עם מוות ואובדן,

ומותירים אותנו לעתים נטולי תקווה וכוחות.

לעתי חסרי אונים אל מול התגליות וההתרחשויות.

אבל אם ניתן את כל המקום רק לזה,

נתייאש ונרפה...

ומכאן, החופש שלנו לבחור -

בין להמשיך ולשבת על הכורסא, להתמכר לעצב ולאובדן,

או לקום ממנה ולצאת החוצה...

והבחירה של רבים מאיתנו, כך נראה,

היא להשתמש באותם הימים כדי להעיר בנו איזה אומץ פנימי,

שמקים רבים מהכורסא והופך אותנו ליצירתיים.

אומץ פנימי שגורם לנו לצאת מעצמנו,

לנער את האבק ולהתבונן קצת יותר רחב, לראות אחרים,

לעבוד בשיתוף פעולה ולקחת חלק פעיל בחיי הקהילה.

אז בימים האלה נדמה כי הנחנו בצד 

את כל חילוקי הדעות וההבדלים.

מגדול ועד קטן - 

התאחדנו תחת המטרה להיטיב ולטפל בחיילים.

ואני תוהה - 

האם נשכיל להמשיך לעשות זאת גם בשאר הימים?

  

באופן אישי, בימים האלה אני בוחרת לבדוק -

אילו מלחמות קיימות בתוכי?

היכן ובמה אני משקיעה את האנרגיה שבי?

אני גם שואלת - האם זה משרת ותומך בי? האם זה עוזר לאחרים?

ואני בוחרת לעשות את הדברים שאני מאמינה

שיקרבו אותי יותר אל השלום הפנימי שבתוכי

אין לי ספק,

כשנעצים את האור שבתוכנו, הוא יקרין גם על אחרים...

מימוש אישי

הוזמנתי להשתתף בפאנל שעוסק במימוש אישי נשי,

וזה עורר אצלי מחשבות על המימוש האישי שלי.

על המימוש האישי של כל אחד מאתנו...

אז מה זה בכלל מימוש אישי?

בעיני זו הגשמה, או ביטוי, של עולמנו הפנימי בעולמנו החיצוני.

ועל מנת שזה יתאפשר, כל אחד מאתנו קיבל 'כלי', או 'מתנה' שיסייעו בידו.

ואני - כותבת מהיום שלמדתי לחבר אותיות למלים...

מאז שאני זוכרת את עצמי, ביטאתי את עצמי בכתב.

במשך שנים כתבתי את עצמי לעצמי, ושם זה נשאר.

עם הזמן למדתי שהכתיבה יכולה לשמש גם כשער לעולם פנימי

שלא תמיד אנחנו מאפשרים לעצמנו גישה אליו.

היום אני נעזרת בה בתהליכים של התפתחות ואימון אייש.

לעתים, אנחנו לא מצליחים לזהות את הקול הפנימי שבתוכנו

כי עם הזמן התרחקנו מעצמנו, מלאנו את עצמנו

במה ש'מתאים ונכון' לחברה, למשפחה, לבני/בנות הזוג...

והקול הקטן שבפנים הלך ודעך.

לעתים, כל שחסרים לנו הם הדיוק והבהירות של הדברים.

סוקרטס טען שעל כל אחד לדעת את עצמו,

אבל בשביל לעשות את זה, כל אחד צריך לצאת מעצמו, להתרוקן,

להתחיל ללמוד את עצמו כאילו הוא לא יודע על עצמו דבר...

ורק מהמקום הזה הוא יוכל להתחיל לדעת גם אחרים.

כשיצאתי למסע אל הודו, כבר ידעתי שאיני יודעת דבר.

ביקשתי ללמוד מחדש את עצמי, כמו את האחרים ואת העולם...

כשכתבתי את "אינדיה מיה", ידעתי שכל אדם צריך לגלות את עצמו.

גיליתי גם שכולנו דומים, מחוברים ותלויים אחד בשני.

לכן, הבנתי שאם תובנות המסע שלי סייעו לי,

הן בוודאי תוכלנה לסייע לאחרים.

היה זה רק אחרי שעשיתי שימוש בכלי שניתן לי לטובת אחרים,

שחשתי במשמעות האמיתית של מימוש אישי.

היכן בחייך היית רוצה לממש את עצמך?